הבלוגרים של נאור

אני ועידו: שמור לבלוגרים
(צילום: מאיה שובל)

בכלל לא הרגשתי כשזה קרה, אבל מסתבר שעברתי סופית מצד הסֶלֶבים (סֶלֶגים, אם תרצו) לצד הבלוגרים - כן, אלה שאומנם לא מוזמנים לאכול שרימפס וללגום שמפנייה, אבל יכולים לחרוץ גורלם של סלבים. טוב, אעלק לחרוץ גורלות, אבל אני לא יכול שלא להיזכר על הפרק ההוא ב"פמלייה" (Entourage) בו בלוגר ממושקף ומתוסכל מינית איים לקטול בביקורת בכורה של סרט הוליוודי גדול. ביום שישי הוזמנתי כאחד הבלוגרים לאירוע של ערוץ 10: בכורה של תוכנית דגל, סוגה עילית, התשובה הישראלית לסיינפלד, "החברים של נאור". הגעתי ב-5 דקות של איחור אופנתי, אבל אז כמובן גיליתי שההקרנה עצמה תחל רק בעוד שעה. את אותה שעה ביליתי בלהסתובב עם חבריי הבלוגרים, מאיה, עידו, אהוד ועדית, חלקם הכרתי עוד כשישבו בכיסאות הצופים של היפה והחנון. חוץ מזה, אכלתי גם הרבה עוגת פסיפלורה.

כל הזמן הזה, עידו ואחיו הסתובבו בלובי הסינמטק וחיפשו מפורסמים בשביל פרויקט ה"סלב ברקע" שלהם. אני מצאתי בשבילם את יובל המבובלבל, אבל חלק גדול ממי שהם מצאו, בכלל לא הכרתי.

אהוד קינן, inconspicuous.
(צילום: עידו קינן, חדר 404, cc-by-sa)

יובל סמו, Leisure Suit Larry
(צילום: מאיה שובל)

כמו שאמרתי, אני ממש גרוע בלזהות אנשי טלוויזיה (סינדרום ה"פאדיחות לשאול אותו מי הוא, אני אמור להכיר אותו") וקשה לי לדעת מי סלב ומי סתם במאי, אבל אחד מהם לא השאיר ספק: ברנש נמוך, בחליפה אפורה, מתחתיה חולצה שחורה פתוחה במקצת, עונד משקפי שמש גדולות ולפניו ארשת שביעות רצון עצמית. נראה שהדמות של יובל סמו ב"חברים של נאור", הטייס היהיר, לא רחוקה ממי שהוא באמת.

את ההקרנה פתחה ליאת פלדמן, מנהלת התוכניות של ערוץ 10, בנאום של "דווקא בימים כאלה מצווה לשמוח", כשהיא מתכוונת לגורלו הלוט בערפל של ערוץ 10. אחר כך גם הוסיפה "ותודה שבאתם ביום גשום זה". הקדמה מלבבת.

[עכשיו, אני לא מי-יודע-מה צופה בטלוויזיה, אבל יהיה לי חבל אם מבחר הערוצים המסחריים יצטמצם לאחד. אני מבין שהשוק מכוון לכך ואני יודע שהבעיה גם בי (כי אני לא קונה מספיק יוגורט ואבקת כביסה), אבל אולי בכל זאת אפשר להשאיר שני ערוצים? בבקשה, תודה.]

למזלי הסדרה עצמה לא המשיכה באווירת יום השואה, אפילו להיפך. לא, לא נאצית, מצחיקה. האמת שכששמעתי את השם נאור ציון, חששתי מאיזה סטנדאפיסט ערס שמתמחה בלהצחיק ערסים אחרים עם "מכירים את זה שיש לך חברה עם ציצים גדולים...", אבל ממש הופתעתי לטובה. זה אפילו לא לא-מצחיק כמו שארץ נהדרת זה לא-מצחיק. זה ההיפך מלא-מצחיק, זה מצחיק, וזה המון להגיד על משהו שיוצא מהערוצים המסחריים. אגב, הפרק שהוקרן היה פרק כפול שצולם בסגנון מערבון ספגטי, וממנו למדתי בעיקר שבגיל 35 כל הגברים בארץ, אבל כולם, לוקחים ויאגרה. תחזית עגומה?

אחרי ההקרנה, נאור יצא לבמה, הודה לאמא ולאבא ולעוד חמישים חברי צוות, וסיפר קצת על העשייה של הפרק. נאור הצטייר כאיש מקצוע פרפקציוניסט, כשהוא סיפר שבזמנו החופשי הלך לצלם סצנות של tumbleweed עף ברחובות תל אביב, להשלים את אווירת המערבון. גורם לי לכבד את הברנש. חוץ מזה, הוא אמר שהוא ממש אוהב פידבק, אז הלכתי אחר כך להגיד לו שהיה אחלה. הוא חייך.

אגב, בעקבות כל עוגות הפסיפלורה שאכלתי שם, ואכלתי הרבה, עלתה בראשי השאלה: איך ההומלסים לא מחזיקים איזה בלוג, או אפילו טוויטר, של מקומות שמחלקים אוכל חינם? אירועי תקשורת, כנסים של מיקרוסופט, הגיע הזמן שמישהו יעשה איתם משהו שימושי.

הלכתי לחפש תרבות אחרת

ה־16 לדצמבר 2008, מול מוזיאון תל אביב. (צילום: ניר אופק)

ביום שלישי הלכתי עם ידידה לעצרת תרבות אחרת, עצרת שבאה למחות על השתלטות הריאליטי על לוח השידורים שלנו. היעד המתבקש לביקורת היה כמובן האח הגדול, אשר במהלך החודשים אחרונים צפה מתוך מסכי הטלוויזיה על כ־30% מאזרחי המדינה. זמני השידורים של "האח הגדול" נהפכו קודש, ודחו כמו משחקי כדורגל כך גם בחירות לרשויות מקומיות. דווקא משום כך, בהתרסה נגד הצופים המכורים, נקבעה העצרת ליפול בדיוק על שעת השידור של גמר "האח הגדול", בתקווה שהעם יצביע ברגליים ויתפקד ברחבת מוזיאון תל אביב.

אודה ואתוודה שגמר "האח הגדול" לא היה בראש מעייני באותו ערב. כבר עמדתי להישאב עם ה־Visual Studio אל תוך הלילה, אבל אז נזכרתי שיש עצרת מעניינת בתל אביב. כהרגלי, הגעתי באיחור משמעותי, גם בגלל הנטייה שלי להיתקע בעבודה (רק כדי "לסיים עוד משהו קטן"), וגם בגלל התעקשות ילדותית שלי לעקוב ברחבי תל אביב אחרי טנדר של חדשות ערוץ 2 במקום לנסוע ליעד. עד שכבר הגעתי למקום, הכריז המנחה "ועכשיו נשיר את שיר הסיום" והעומדים על הבמה פצחו ב"אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת".

תם הטקס, פקחנו את עינינו, והנה נשארה עוד כחצי שעה של הגמר! - העירה הידידה בצדק. היתכן שמארגני העצרת השאירו את הפתח לאנשים לרוץ הביתה ולראות את רגעי השיא? סיכמנו בינינו שבהמשך הערב נמנע מלראות את המשדר, לשמוע על המשדר או אפילו לגלות את זהות המנצח.

הסתובבנו עוד קצת בין השנת-שירותניקים, שהיוו את רוב המשתתפים בעצרת, פגשנו כמה אנשים מוכרים, והמשכנו לסושייה עממית באבן גבירול. בעוד אנחנו לומדים את התפריט, נכנס למקום לא אחר מאשר המיני-חנון מיני-סלב איתי חזן, מתיישב לידי ושם על השולחן טלפון דור 3.5 חדיש, ועליו מוקרן - כן,כן - המשדר המרכזי, גמר "האח הגדול" בשידור חי. "בוא בוא, תראה!", הוא מושיט לי את המכשיר בקלילות דעת שבה מגיש שוטה הכפר לרבי כריך עשר דקות לפני צאת יום הכיפורים. "לא, אל תעשה את זה!", מפצירה בי הידידה — דהיינו, הגענו כל-כך קרוב, ועכשיו תכנע? שמתי על ראשי את הקפוצ׳ון, והפנתי את גבי אל המכשיר בן הדור השלישי ופניי לבחורה היפה (אם נתפס בי משהו מהשינוי...).

כ־10 דקות לאחר סוף המשדר, הידידה קיבלה סמס מההורים. הטובים ניצחו. התנועה חזרה לרחובות.

ביצת הקלרה

עד גיל 21, העברתי את לילותיי כמעט בלעדית בלשבת מול המחשב. בשנים האחרונות הצטרפו לרפרטואר שלי גם פאבים שכונתיים ומקצת מועדונים "אלטרנטביים" (מסיבות דארק אייטיז, שגם אם אתה צופה VH1 אדוק, לא תכיר את מה שמנגנים שם), אבל שום דבר לא הכין אותי למקומות בהם אסתובב בתור סלב־אינסטנט.

עם עליית "היפה והחנון" לאוויר, התגבשה בין התמודדים מסורת של צפייה משותפת (כן, גם אנחנו ראינו את הפרקים לראשונה). צופים בפרק, נזכרים, צוחקים וטופחים אחד לשני על השכם, ומה נעשה לאחרי הצפייה אם לא לצאת למקום הכי לוהט בתל אביב כדי לפזר את אבק הכוכבים שדבק אלינו ולחגוג את היותנו אנחנו, אנשים שנפל בחלקם שפע בלתי-צפוי? כך מצאנו את עצמנו, בהנהגת רוקסן והבנות, מגיעים למעוז הבליינות של ימי רביעי: ה"קלרה".

קלרה: הדֶק הצופה לים - לאומן המיוסר. [צילום: אורי חיון עבור לילה]

הרושם שלי החל להוויצר עוד בכניסה. עם הגיענו למקום, נפרש לנגד עינינו המון אנושי מבעבע העוטף את המחסומים שבכניסה למקום (עוטף, ולא משתרך בתור כפי שזה היה במדינה אירופאית). הבליינים הצטופפו כאילו זאת 1993 והסלקטורית היא מייקל ג׳קסון בכבודו ובעצמו, ואני התחלתי לתהות אם מחלקים בפנים זהב. עד אותו יום, ההיתקלות היחידה שלי במושג 'סלקציה' הייתה בעיתונות, ואילו עכשיו מצאתי את עצמי מנסה בכל כוחי להפנות את תשומת לב הסלקטורית אלי — רק מבט אחד, שתבין מי אנחנו! — אבל זה בלתי אפשרי כי אלה שממתינים לפניי, כמו גם כל שאר הגברים במקום הזה, גבוהים ממני בראש לפחות. עמדנו בחוץ כרבע שעה עד שרוקסן, שהייתה כבר בפנים, יצאה החוצה, סימנה משהו לסלקטורית וחיש מהר מצאנו את דרכנו אל השער הנכסף. כמובן שגם פה צריך משנה זהירות: לא מפקירים חברים בשטח, ולכן כל עוד לא נכנסה כל החבורה איתה הגעת, יש להחזיק ידיים בשרשרת אנושית, אחרת ההמון יחתוך את החלשים מהקבוצה, ואחר־כך לכו תוכיחו לרוסי הגדול שיש לכם אחות.

אני נכנס פנימה. האוויר הפתוח. מרחוק נשמעת מוזיקת אלקטרו, סימן היכר של שנות ה־2000 המאוחרות. עולה במדרגות אל הדֶק ושוקע בביצה. בר מעגלי, שולחנות נמוכים עם ספות, אנשים יפים. כל הבחורות בנעלי עקב, את חלקן זה עושה אף גבוהות ממני. ה־1.75 שלי פתאום נראים נמוכים נורא. אנשים בפוזה, חולפים על פניי בלי לחייך, מחפשים את סמלי הסטטוס. אני שואל מישהי אקראית - "מה מביא אותך לפה?" — "לראות ולהיראות", היא עונה לי בכנות מרשימה, "אין סיבה אחרת להיות פה". צודקת, שליש גולדסטאר ב־26 ש"ח זה בטח לא מה שמביא אנשים לקלרה, אבל אם תבוא ביום הנכון, תוכל להחטיף מבט על בר רפאלי.

שוגר־דדיס יושבים עם הדוגמניות שלהם, ולצידם דלי ובו בקבוק אלכוהול יקר כלשהו. השוגר־דדי אף פעם לא לבוש בהידור: לעומת צוללי הביצה שמפזזים על הרחבה עם חולצות מכופתרות ותסרוקות מוקפדות, הוא יושב על החבצלת שלו, לבוש מכנסיים שחורות, טי־שירט שחורה צמודה, וראשו - גלח. כל מראהו מלמד על דמותו של גבר האלפא, זה שלא זקוק לנוצות טווס כי כל הסוואנה שלו.

אני עובר ליד שוגר־דדי כזה, והוא נתקף התלהבות ילדותית-שיכורה: מזמין אותי לשבת איתו, מוזג לי כוסית משקה, שם ידו בידידותיות על כתפי. גם חברתו הצעירה מצטרפת, אם כי היא מראה איפוק בכל הנוגע לקירבה פיזית. "ראינו את התוכנית שלכם ביום שבת שעבר, מה-זה צחקנו, הן באמת כאלה סתומות?". בהמשך הוא מזמין את כולכם לבוא להתארח בארמון שלו בהרצליה פיתוח, ותביאו כמה מהבנות כמובן... [עֹז אחר־כך יאמר לי, בצדק, שאם היינו נענים להזמנה כזאת, היינו מגיעים לשם על תקן ליצני־חצר.]

החבורה הסֶלֵבית שלנו מקבלת הרבה אהבה. אנשים מודיעים בגאווה שהם מעריצים גדולים, בחורות קופצות עלי ומפצירות בחָבֵרה שתצלם, תצלם מהר! - תוך שהחברה מתעסקת בקדחתנות בתפעול מכשיר דור ה־3.5 שלה. בכלל, הבחורות בימי רביעי של הקלרה יפייפיות, צפונבוניות, אפילו אקדמאיות. עם זאת, אני לא מרגיש שום חיבור אליהן, שום יכולת אמיתית לתקשר. עולם התוכן שלנו לא מאפשר לנו להתקרב, אותו עולם תוכן שגרם להן מראש להגיע לקלרה, ולי להדיר רגליי ממנה (עד שגל גדול בא וסחף אותי אל החוף הסלעי שלה). כמובן שהיפיפיות שלנו ממש שוחות במקום הזה. הן מכירות את כל הקודקודים החשובים ונראה שהן ממש נהנות לבלות שם, כאילו הביצה היא הבית שלהן.

לסיכום, אוסיף עוד הגיג של ידידה:

אז אתמול הייתי בקלרה. ויחד עם כל חבריך החננות המגניבים (אגב, רוקסן נראית מדהים), היה פליט ראליטי נוסף וטרי - שבדיוק נפלט שלשום מבית האח הגדול.

שמו של הפליט הזה הוא "ערן", ואם אתה לא מכיר את הדמות שלו, בוא נגיד שהוא נראה סבבה (לא מדהים), אבל מאוד גיזעני המופוב וטיפש, ובגלל זה הוא עף.

קיצר, בעוד אני רואה כוסית פה, כוסית שם מפזזות סביב החברה החננות מהתוכנית (לא באות בהמוניהן), אני רואה 2 כוסיות יפהפיות סביב אותו ערן, ועוד כמה כוסיות מתלחששות מסביבו, ובאות לעשות לו עיניים.

עד כאן הכל טוב ויפה. רק מה, בערך ב 3 בלילה, קפצתי לשירותים להסתדר וכו'. ואז אני קולטת את אדון ערן נכנס לשירותים מחובק עם שתי הבנות הכוסיות ממקודם (הם הלכו להתאמן אוראלית).

ואני חושבת לעצמי , איך זה שבן אדם שמצטייר כ"כ גיזעני ודפוק, ככה נמרחות עליו כוסיות, בעוד שעל החננות איכותים ביותר (אמנם לא כולם עם ריבועים בבטן..) זה קורה בתדירות הרבה יותר נמוכה...

העדפות מוזרות יש לבנות ישראל, ואולי בכלל זה קשור לריטינג?
אולי זה בגלל שהוא פליט יותר טרי מהריאלטי, ובעצם ככה נמדדת רמת האטרקטיביות?

[כמו שאמר מפקד היחידה הג׳ובניקית שלי, לאחר שגולל בפנינו את בעיתיהם של החי״רניקים בימינו: "... ואת זה הבאתי רק בשביל שתקבלו פרופורציות".]

שירת הברבור של החנון

אני קם בוקר אחד, וכולם עמוק בתוך המשחק - ורק אני לא. כבר בארוחת הבוקר אני מרגיש את ההמולה מסביב. אנשים מודאגים מהניפויים עוד לפני חלוקת המשימות, מתכננים אסטרטגיות, כורתים בריתות, חורשים מזימות, ואני שואל את עצמי: אני רוצה להיות פה בכלל? המקום הזה יגרום לי לעבור שינוי, או שזאת רק חוויה? והאם כעבור שבועיים (4 פרקים של זמן מסך) כבר מיציתי את החוויה?

אני מסתכל על לירן ומבין שאני לא יכול לעשות לה את זה, אבל האם איכפת לה באותה מידה מהדברים שמפריעים לי? אם אמשיך במשחק רק כדי לרצות אותה, אעשה בדיוק את מה שחנונים עושים - מתקפלים מול לחץ. מה אם לשם שינוי אעמוד על שלי ואשים את הרצונות שלי במקום הראשון?

אבל לא, נכנסתי לווילה ובזאת התחייבתי - בטוב וברע, אני פה בשביל לעשות את המירב. זה כמו הסכם לא־כתוב ביני לבין בת הזוג. אם לא הייתי מוכן לזה, הייתי יכול לפנות מראש את המקום לאחד מהרבים שהמתינו— שהיו שמחים להתחלף איתי. הרי אמרו לי — "סשה, בוריס וגריגורי התמודדו על המקום שלך, כולם מקסימים, ודווקא אתה נבחרת".

אני מדבר באוויר, כי בכלל לא ברור מה כל-כך רע לי. האם זאת העובדה שעוד לא למדתי להתעלם מכל אילוצי ההפקה שגורמים לריאליטי להיות קצת פחות ספונטני ממה שתיארתי לעצמי? האם זה בגלל שזוגתי מוכיחה לי שוב ושוב עד כמה הצוות שלנו הוא רק "לצורך הפרוטוקול"? או שזה פשוט כי עוד לא לקחנו אף משימה?

אוקי, הגיע הזמן לדבר על זה.

אחד הדברים שלא נראו על המסך הייתה בחירה של מלאני ואיתי בפרק השלישי, בו מלאני זכתה במשימת האנטומיה. גם אם היו מראים את הבחירה הזאת, ספק אם היו מראים את העובדה שבעצם ביקשתי מאיתי לשלוח אותי לניפוי — מעשה אותו כינינו "המתת חסד". תחילת המשחק לוותה על-ידי הרבה התמרמרות מצד כולנו על תנאי ההפקה (ע״ע השוואה בין ריאליטי לטירונות), אבל אני ואיתי היינו שיאני המירמור, מלבים את הכעס אחד בשני עד כדי ששנינו רצינו לפוצץ את העסק ולעזוב. היינו דוגמא חיה לכך שכאשר שני אנשים בעלי דעות דומות נפגשים, אחד פלוס אחד שווה שלוש. כבר לפני המשימה הראשונה, משימת הקריוקי, סירבתי להופיע בעקבות תסכול נוסף מההפקה, והופעתי רק לאחר שיחה להוטה, חלקה בטונים גבוהים, עם העורכת הראשית. בדיעבד שמחתי שהמשכתי עם המשחק, אבל היה ברור להפקה שזה עניין של זמן עד שנמרמר אחד את השני סופית. כאשר הוצע לאיתי לעזוב, הצעה כמוה עוד לא נראתה בפורמט ובטח לוותה בהרבה לבטים מצד ההפקה, הרגשתי שזאת הייתה החלטה של "הרע במיעוטו" ומטרתה לאפשר לגורם ממריד לעזוב מרצונו החופשי. ואכן, אחרי שאיתי עזב, למרות שנהיה לי נחמד פחות, נפתחו עיניי למה שקורה סביבי, למשחק שהאנשים סביבי שקועים בו עד הצוואר ואילו אני רק טובל בו את אצבעות כף הרגל.

ירדתי מהעניין של לבקש "המתת חסד", גם כי הבנתי שזה לא מוסרי כלפי לירן, התאומה הסיאמית שלי, וגם כי הפרספקטיבה החדשה שלי, בצירוף שיחת עידוד עם העורכת הראשית, נטעה בי תקווה מחודשת. עם זאת, גם הפעם לא לקחנו אף משימה וחוסר שיתוף הפעולה בינינו היה ניכר. כך יצא שגם כאשר נשלחתי לחדר הטריוויה, והפעם באמת, לא הלכתי לשם בצער (אבל, למען הסר ספק, לא הפלתי את עצמי בכוונה). גם שחר בזמנו לא הרגיש יותר מדי רגשות אשם על כך. [לימים, בהיותו שיכור, הוא יתנצל על כך ששלח אותי, ואני ארגיע אותו, אומר לו שבעצם אפילו קצת רציתי את זה.]


איליה: מכתיב את האופנה.

חזרתי מהווילה על מטוס של ארקיע, כאילו קפצתי דרך שער מעולם מקביל, ממציאות סוריאליסטית למציאות היומיומית שכבר הספקתי להתגעגע אליה בתום השבועיים. השער הוא חד־כיווני ואין לך דרך לתקשר עם החברים שעוד שם, מה שיוצר תחושה מאוד מעיקה. כדי לוודא שנותרתי שפוי, נשלחתי (כמו כל שאר המתמודדים) לפגישה עם פסיכולוגית, שהתרשמה שאני לא זקוק לעזרתה. ככל שחזרו המתמודדים האחרים, כך שמעתי על מה שקרה בהמשך המשחק, אבל יש הבדל גדול בין לשמוע את זה ללחוות את זה, ולכן לא אמשיך לכתוב בבלוג על הפרק החמישי ואילך, ואפנה את הבמה למגוון הבלוגים הלא־רשמיים שנפתחו לנו.

היום אני ולירן צוחקים על כל זה, על ה־underdog־יות שלנו, על איך שאמרנו אחד לשני "את המשימה הזאת חייבים לקחת!" ויצאנו מעפנים. אנחנו לא בקשר יומיומי אבל כשאנחנו נפגשים (או שמא אומר, דרכינו נפגשות), אין בנו רגשות טינה. [למעשה, בתור מתמודדים, כולנו כבר עייפים למדי מהרטוריקה של המשחק, חוזרים אליה מדי יום רביעי אבל משתדלים להישמר הרחק ממנה ביומיום.] אם יצא, אולי עוד נלך מתישהו לסלסה. שמעתי שלירן רקדנית סלסה ממש טובה.

היפה והחנון - הפרק הרביעי

אזהרה: אם עוד לא ראיתם את הפרק הרביעי של "היפה והחנון", מומלץ לראות (באינטרנט, בחינם) לפני שאתם ממשיכים לקרוא.

הוא נכנס לחדר, גבוה, לבוש בבגדים צבעוניים ויפים, ולראשו רעמת אפרו מרשימה. הבנות מתלחששות ביניהן, "הוא בכלל לא צריך מייקאובר". טל רוזן נראה רענן, עם חיוך מאוזן לאוזן שלא יורד מפניו לרגע, ומנגד יושבים אנו, תשושים עם עיניים טרוטות. אפשר להבין את הדיסוננס שלנו: הוא וודאי מסתיר משהו.

עוד משדה התעופה הכרנו את החיוך הזה, הנונשלנטי והממזרי, חיוך שבא כמעט כהתרסה לקור ממנו סבלנו בסצנה ההיא. לא נותר לנו אלא להניח שהוא שחקן שמקבל תשלום הוגן על היותו תפאורה בסצנה. הכניסה של טל למשחק כאחד החנונים לא ביטלה את התיאוריה הזאת אלא רק המירה אותה בתיאוריה קונספירטיבית לא פחות — טל מושתל.

ואכן, לאחרונה השתנה ה-FAQ של המעריצים, מהשאלה "האם איציק אמיתי?" לשאלה "האם טל מושתל?". השאלה הזאת תמיד מעלה חיוך על פניי כי לפני מספר חודשים שאלנו את עצמנו אותה השאלה בדיוק (בעוד שלגבי האותנטיות של איציק מעולם לא היו לנו ספקות :-). טל רוזן מתנהל ברוגע ובביטחון עצמי שגורמים לרבים מאיתנו להרים גבה. הוא מאוד קשוב, מאוד אמפטי ומרבה לגעת באנשים. לחיצת היד של טל היא לא מאצ׳ואיסטית ולא בהולה; הוא נשאר איתך במגע למשך שניות ארוכות, ומוסיף לזה ליטוף וחיבוק חם. זה לא מפליא שהכינויים בהם השתמשנו בינינו לבין עצמנו כדי להבדיל בין ה'טל'ים השונים הפכו להיות 'טל הבן', 'טל הבת' ו'טל ההומו'*.

[כפי שטל ייספר לי אחר-כך, בדירתו התל אביבית, הוא הרגיש בווילה בעיקר בר-מזל, וקשה לחשוב על משהו שהיה מוציא אותו מאיזון.]

ניר במשימת המסאז׳: מפנק את לירן.

לצערי משימת הבנים בפרק הזה היא קרב אבוד מראש. אחרי שאיתי עזב, נעלם האחרון שעוד יכל לערער את התואר של ניר בתור החנון החתיך. ניר הוא פייבוריט אצל הבנות, מעניק מסאז׳ים על ימין ועל שמאל בלי צורך בשום משימה, ואילו טל החדש למד שיאצ׳ו באופן מקצועי (מקווה שעוד יראו אותו מפרק לאיציק את הגב...). לאור המצב הזה, שאר החנונים רק מקווים לא להכאיב לבנות יותר מדי.

מה עושות הבנות? מתגייסות לטובת ניר! אומנם טל החדש כריזמטי, אבל הוא הילד החדש בשכונה. לירן הופכת ללקוחה קבועה במכון המסאז׳ של ניר, ואפילו לא מציעה לי להתאמן, כנראה מתוך הנחה שאין לי סיכוי אל מול איתני הטבע. אם ניר ייקח את המשימה (והוא עוד ייקח), הוא בטח לא יגיש אותה לניפוי. ניר לא נשאר חייב. עקב חיבתו ללירן, שהוא מפגין לעיני כל, ניר מאוד משתדל לשמר את לירן במשחק, החל בלהוכיח אותי על כך שאני לא משקיע מספיק, וכלה בלקחת על עצמו את הכנת הסיכומים ללירן (מה שדי מוציא אותי מהדינאמיקה הזוגית, ומהכלים).

שלא תבינו לא נכון, ניר לא "גנב לי את בת הזוג". המצב הזה לא חדש. כבר במשימת מיני-ישראל, שבה למדנו שיעור מזורז בהיסטוריה של ארץ ישראל, לירן נעזרה הרבה בשיעורים של איציק (אשר חילק את תשומת ליבו בין שתי עלמות חן) ואני הרגשתי צלע שלישית. במידה מסויימת, אני מאשים בכך את עצמי: על זה שנתתי לדברים לצאת מכלל שליטה, על זה שלירן איבדה בי את האמון, או שאולי לא רכשתי את אמונה מלכתחילה.

את ההמשך אתם כבר יודעים. עוד אכתוב על זה פוסט מסודר יותר. עד אז, קבלו עוד כמה פרטי טריוויה:

גאל במשימת המסאז׳: בחורה עם ערכים, כל הכבוד.

• גאל הייתה היחידה בין הבנות שביקשה להיות עם חצאית במשימת המסאז׳. כנראה בגלל זה היא מקבלת זמן מסך מינימאלי במשימה.

• המוזיקה שהבנות מצאו בנגני ה־MP3 הייתה השירים עליהם התאמנו במשימת השירה. בחוף של טראפטוני, בלוּפ.

• בין פתקי גיבורי התרבות של הבנים, השחלתי גם את יובל פרי. כבוד למגזר (שנפל על רצפת העריכה).

• הבחירה של שחר הייתה קשה, כי מבחינתו (וגם מבחינתי) דניאל הייתה חברה טובה, וחשוב לא פחות, נקודת שפיות בין הבנות, היחידה שאתה מרגיש שממש מבינה אותך. היה לה תפקיד מהותי בשמירת המוראל והשפיות של שחר בווילה. לעומת זאת, גאל לא החזיקה סנטימנטים מיוחדים לדניאל אבל אהבה את לירן. הבחירה ביננו לבין דניאל ויואב נעשתה בהגרלה: משכנו פתקים. אחרי שהפור נפל לרעתנו, דניאל מיד הבטיחה לנו את היתרון.

• לזכותנו, בחדר הטריוויה עניתי תשובה אחת נכונה מתוך השתיים, אבל היא לא הוכנסה בעריכה כי זה ממילא לא שינה את תוצאות המשחק.

• אגב סצנת הפרידה מהווילה, כל מי שביקר אי־פעם במלון האורכידאה (וכל מי שיבקר בעקבות התוכנית), יגלה שלא מתניידים בתוכה עם סובארו B4, כי עם טוק־טוקים תאילנדיים.

• בפרק הבא, המייקאובר! אני לא הייתי שם אז גם אני מת לראות. מה שאפשר בינתיים לספר הוא שהבנים ביקרו לא־מזמן במספרת "9 אחוז" של אבנר מלכה האגדי (דיזינגוף סנטר, קומה שנייה בקסטרו) וחידשו את הפריזורה.

ולסיום, רק כי נשארתם איתי עד הסוף:

גאל ורעות: מתרגשות? גם אנחנו.

* היה גם ניסיון חלוש מצד בנות התוכן של ההפקה למתג את טל החדש בתור 'טל אפרו' ואפילו 'טאפרו', שנתקל בהתנגדות מאסיבית של המתמודדים.

היפה והחנון - הפרק השלישי

קודם כל, רק רציתי לציין שהיה לי יומולדת מעולה, ומאיה אפילו שולחת קאפקייקס!

אזהרה: אם עוד לא ראיתם את הפרק השלישי של "היפה והחנון", מומלץ לראות (באינטרנט, בחינם) לפני שאתם ממשיכים לקרוא.

עבורי, הפרק השלישי סבב לא סביב מוריאן דבוש, דוגמנית העירום המבורכת, וגם לא סביב משימת האנטומיה, כי אם סביב פרישתו של איתי. אגיד את זה כבר עכשיו - איתי היה הבן־אדם הכי קרוב אלי בווילה, ובלעדיו הווילה הפכה עבורי למקום קצת יותר מנוכר. עם זאת, שמחתי בשמחתו, כי הוא ניצח את המערכת (כידוע בריאליטי, ברגע שאתה שם, אין דרך החוצה) והניצחון שלו הוא גם ניצחון קטן שלי, אם מחשיבים את המתמודדים לבעלי ברית ואת חברת ההפקה הקפיטליסטית לאויב.

בווילה כבר יש הרגשה של שגרה. בילינו יחד סוף שבוע, שאיפשר למתמודדים לנוח קצת. זה בכלל לא נתפס ככה בטלוויזיה, אבל השבת בווילה היא קצת כמו שבת בטירונות — אתה נשאר בבסיס, אבל יכול לקום מאוחר ואין מסדרים, רק מדי פעם עולה לשמירה (טסטימוניאלס*). שומו שמיים, זה מדהים כמה זה אותו הדבר! אבל לפחות יצא לנו להרגע קצת בשמש. איתי הדגים לבנות את הגילויים של ארכימדס (איך קערת פירות לא שוקעת בג׳קוזי) והן הדגימו לו דברים אחרים. היה גם מלאי די רציני של פיג׳לינג. אני מקווה שעוד ימצאו איזה פרק להראות מה קרה בעקבותיו.

יש שיגרה של ארוחות, מי יושב ליד מי, "תביא גם לי כוס שוקו". לירן נחרדה מהיכולת שלי לאכול דג מלוח בבוקר ורק הרוסיות הבינו אותי. (אולי בכל זאת רוסיות זה בשבילי?) אנחנו גם מתרגלים למלאכת הטלוויזיה: לונג־שוטים, קלוז־אפים, צילום תוכנית קיץ בחורף (קח איתך פליז!)... במיוחד הבנות, שאת הסטיילינג שלהן אפשר לתמצת ב־all slutty, all the time.

הלאה, לפרק!

הפרק מתחיל בחלוקת הקלסרים המיוחלים, ואם במשימה המוזיקלית חומרי הלימוד של הבנים היו בעלי קשר רופף למדי למשימה, הפעם רפרוף בקלסר האפור הבהיר חד וחלק שהוא נכתב בעיקר כדי לצאת ידי חובה. בכל זאת, כל הבנים למדו ושיננו את "ששת הדברים שאישה זקוקה להם" כאילו היו עשרת הדיברות, וכך גם אני. בואו נראה אם אני זוכר? כבוד, הבנה, ... אישור, הצדקה...? אוקי, לא באמת.

היו בקלסר גם מיני סטטיסטיקות וציטוטים מ"גברים ממאדים, נשים מנֹגה". הבנות, לעומתנו, קיבלו קלסר הרבה יותר מחובר לאדמה, ואפילו בובת לימוד עם קרביים מתפרקים (אם כי שום דבר לא הכין אותנו לבגדי הגוף...).

הציור של גולדפינגר: יודע לשמור את הציצי בפרופורציה.

הלאה, למשימת הציור. כשצפיתם, בטח עלתה בכם המחשבה — איזה מפגרים! אני הייתי רואה את הגרסא האמריקאית, מכיר את המשימה מראש, ומנצח! — קצת כמו המחשבה שעולה בך כשאתה רואה את "צלצול הכסף" (ואז אתה שולח סמס תמורת 5 שקל / הולך לריאליטי). הרשו לי להרגיע אתכם: גם מי מהבנים שלא הכיר את המשימה, ורובם יודעים להוריד סדרות מהאינטרנט, יכל לקלוט שהמונולוג של השחקנית-דוגמנית שלנו לא נועד רק למלא את המבוכה. מכאן ועד ללזכור כל פרט מתוך נאום של חצי-שעה יש דרך ארוכה.

אבל ... אבל... מה עם הבחורה! ערומה! באמת שניסינו להתלהב, אבל אפילו אדם נשאר אדיש. היא פשוט מחווירה לעומת הבנות שבילינו איתן בשבוע האחרון.

הציורים הטובים ביותר היו של טל (שבילה את זמנו הפנוי בווילה בלצייר קריקטורות גסות של חיות משק ותום סלמה, איש הסטיילינג שלנו) ושל גולדפינגר (שחר). שאר הציורים נעו בין 'רואים שהשתדלת' (אדם) ל'רואים שלא שהשתדלת' (איתי). לירן באמת עשתה את המירב בשביל למכור את היצירה שלי. אם הייתה לי מילה בזה, לא הייתי מסכים שתמכור את עצמה לכל המרבה במחיר, אבל מסתבר שכל האמצעים כשרים. יש לי מה ללמוד מהמסירות שלה. מה שכן, הקשר בינינו לא מתחזק. אנחנו מבלים עם כל אחד, רק לא זה בחברת זו.

בקשר למשימת האנטומיה לא ארחיב הרבה, מעבר לזה שהיא הייתה מייגעת וקפאו לנו הביצים. אפשר לראות את זה במיוחד על איתי, באפתיה המוחלטת שלו לנוכח הזכייה של זוגתו.

וכך אנו מגיעים לאיתי. הזוגות המועמדים לניפוי (לירן ואני, איציק ורעות) כבר התחילו לחרוש על הטריוויה, ואז פיני הציע את ה-הצעה. למען הסר ספק, איתי לא היה מוכן לזה, וההחלטה שלו הייתה אחד הרגעים הכי ספונטאניים שחוויתי בווילה. יהיו סיבותיו אשר יהיו, איתי נפרד מאיתנו בחיבוקים והלך לארוז את המזוודות. התחושה ברגע שבן־אדם נעלם מהווילה היא מעיקה. פורמט המשחק פורט על הרגשות שלך באופן אכזרי וסוריאליסטי: יש לך זמן לפרידה קצרה (ובמקרה של הליכה לחדר הטריוויה, אתה אפילו לא יודע ממי מהזוגות אתה נפרד סופית) ומרגע זה ניתק ביניכם הקשר, ומי יודע לכמה זמן.

בעקבות הטוויסט, נמנע ממני ומלירן התענוג המפוקפק של חדר הטריוויה.

וגם הפעם, קצת מאחורי הפנטזיה הטלוויזיונית:

ניפוץ פנטזיה #1: למה אדם היחיד שלובש גופייה במשימת האנטומיה? לא, אדם לא מסתיר פטמה שלישית, פשוט נורא קר לו! לבן אדם אין טיפת שומן עליו ובמהלך הצילומים לא היה נדיר למצוא אותו עם 3 עד 6 שכבות בגדים.

ניפוץ פנטזיה #2: אחרי משימת היתרון, המתמודדות הפקידו את הכסף שקיבלו בידי ההפקה. בתום ההפקה, דניאל לא קיבלה חזרה את 200 השקלים שלה: גורם בהפקה טען שהכסף "נתרם". הסברה הרווחת בין המתמודדים היא שהוא נתרם לג׳יהאד האיסלאמי.

* טסטימוניאלס (testimonials) - "עדויות" בלעז. האקט בו אתה, במשך כשעה, מתוודה על כל מה שקרה לך בפני בנות התוכן של ההפקה וכל עם ישראל (אבל הרחק מעיני המתמודדים האחרים). כל הסצנות עם הראשים המדברים מגיעות משם. מתוך כל שעה כזאת, נבחרות כ-5 שניות שמשמשות בפרק.

אילוסטרציה - לירן בטסטימוניאליס: תודו שזה רעיון לא רע.

היפה והחנון - הפרק השני

אזהרה: אם עוד לא ראיתם את הפרק השני של "היפה והחנון", מומלץ לראות (באינטרנט, בחינם) לפני שאתם ממשיכים לקרוא.

באתי לכתוב על הפרק השני וחשבתי מיד על המשימות. הרי שואלים אותי את זה כל הזמן: האם הבנות טיפשות? אז קלטתי שעוד לא יצא לי לכתוב כלום על לירן ועל איך שבכלל הסתדרנו, וזה סך הכל הרבה יותר חשוב מכל פרט טריוויה על בית המקדש השני.

"Continuity מהתחת": אם אתה מחליט לחבוש כובע מפגר בוקר אחד, לפחות תהיה עקבי.

אז הנה. לא הסתדרנו. התחלתי בלנסות לדבר עם לירן כמו שאני מדבר עם חברים שלי, בלי להניח שום דבר לגבי המקום ממנו היא באה, ובטח לא שום דבר לגבי האינטלגנציה שלה. (בשלב ההוא גם לא טיפטפו לנו שום דבר לגבי האינטלגנציה של הבנות, אלא רק לגבי כמה הן יהיו מדהימות וזוהרות.) ניסיתי לדבר איתה בסרקאזם. קרו לשנינו הרבה חוויות הזויות ביום שנפגשנו, בסיס טוב לצחוק עליו. אבל היא לא קלטה, או אולי סירבה לקלוט?

מצד שני, היא הפגינה כלפי יחס של אשת תיקשורת מיומנת. היו לה את כל המַנְיֶרוֹת של שדרנית, שמתייחסת אליך לצורך האייטם. האייטם הוא כשהמצלמות מופנות אליכם, ומסתיים כשהמצלמות ממשיכות הלאה. במהלך האייטם, היא מתעלה על עצמה בתקשורתיות. ניהלנו שיחות "להכיר אחד את השני" מול המצלמות, שיחות שהרגישו מאולצות לגמרי, בסופן חזרנו לפורמאליות קרה.

אולי היא מורגלת לזה? אולי זה מה שהיא למדה לעשות בריאליטי הקודם שלה, MyBlog?

ברור שבמצב הזה, לא ביליתי את רוב הזמן הפנוי שלי עם לירן. זוכרים איך בטיולים השנתיים, כשהמורה הסבירה לכם שלא יעזור בית דין, אתם תקומו ב-7 בבוקר, אתם עדיין לא הקשבתם ונשארתם ערים כל הלילה? אז ככה הייתי אני. ככל שעבר הזמן, רוב המשתתפים למדו לקדש את שעות השינה שלהם, חוץ ממני. אני המשכתי לנדוד בין החדרים עד שאחרון המתמודדים נרדם.

בנדודיי, לראשונה גיליתי הפגנת אמפטיה ובגרות מהבנות, ולמרבה ההפתעה זה לא בא מדניאל, אלא מרוקסן. סיפור רקע: הדרמה שהתרחשה על המסך בין עֹז וליסה סביב הפירגון במשימות הייתה קצה הקרחון. היה בין עֹז לליסה מתח מהרגע הראשון ועֹז היה אחראי לחלק גדול ממנו. מסתבר שכאשר אתה מיישם את מה שלמדת באמנות הפיתוי על בחורה כמו ליסה, דברים לא הולכים כל-כך חלק. עֹז היה מאוד כוחני והחלטי בתקשורת שלו עם ליסה, מה שלכאורה היה צריך להפגין גבריות ולבסס מערכת יחסים טובה (עם בחורה שרגילה לגברים הנכנעים לכל הגחמות שלה), אבל במקרה שלו ביסס ריב לא קטן. המשבר הגיע לשיאו כשעֹז התעקש שהם יישנו באותה מיטה, וכך ליסה נשארה לישון על הספה. רוקסן החליטה ליישר את ההדורים, הגיעה לחדר שלהם והסבירה לעֹז שלא תמיד צריך להתעקש ולפעמים מוטב להיות nice guy. ראו שהיא ממש דואגת לו, ולא מתוך שום אינטרס. רוקסן נמצאת מעל כל הפוזה, מעל כל ה"לא סופרת/כן סופרת" של בנות ה-20 שלנו.

בכל מקרה, זה על האווירה, החלק הכיפי והקייטנתי של כל העסק. עכשיו למשימות.

הקייטנה של הפרק הראשון נחתכה באחת כשקיבלנו את הקלסרים (אפורים וורודים, נחשו מי קיבל איזה), עולים על גדותיהם מרוב חומרי לימוד. כולם בלחץ! אין לו״זים מוגדרים, ואת כל הזמן הפנוי צריך להעביר בללמוד. זה רציני, אחד הזוגות יעוף. לירן נחושה לנצח ומדברת על זה כל הזמן, על איך ש"אנחנו חייבים".

איך את מסובבת...אותי! הביצועים שלי ושל איציק הפכו לבדיחה רצה בין החבר׳ה. אתם צריכים לשמוע את גאל מחקה אותי...

במשימה שלי לירן עזרה לי המון. אומנם שירים מזרחיים זה הדבר היחיד שאני מסוגל לשיר בקריוקי :) אבל לחלוטין לא היה לי את הקטע של התנועה, הריקוד, ה-לעשות שמח, ולירן מאוד התעקשה שאעשה את זה כמו שצריך. לזכותה של לירן גם יאמר שהיא הקריבה את המעיל והחולצה שלה(!) לצורך המשימה. הם כנראה לעולם לא יחזרו לגודל המקורי שלהם.

היא הייתה מאוד לחוצה כל הדרך, אבל כזאת היא, קצת היסטרית. דווקא במשימה של מיני-ישראל זה לא עזר לנו. מילא הדברים שהיא לא ידעה; יש חומרי לימוד והשלמנו את זה. אבל על הלחץ שהיא נכנסה אליו לא הצלחתי להתגבר. לירן הייתה כמו תיכוניסטית מפוחדת שדואגת שאם היא לא תלמד בדיוק כמו שכתוב בספר, היא תיכשל. התוצאה של זה הייתה בלאק-אאוט רציני, פאדיחות וגיחוך מצידי - עליו חטפתי... בצדק.

לבסוף, רציתי לזרוק כמה פרטים שעלולים לנפץ לכם מעט את הפנטזיה הטלוויזיונית, אז ראו הוזהרתם.

ניפוץ פנטזיה #1: בסטריפ-ארץ-עיר (ההפקה מתעלה על שיאי החנוניות שלנו!), נצפתה נחישות מפתיעה מצד איתי, אשר בצניעותו פרש מהמשחק ברגע שהפריט היחיד שנשאר עליו הוא מכנסיו. הקטע הזה נפל בעריכה, כנראה כי לא עמד בקו אחד עם החשיפה של איציק...

בנות, אם תרצו להפשיט את החנון הזה, תצטרכו יותר מזה.

לירון שורק: חורף 2008.

ניפוץ פנטזיה #2: זוכרים את הקיץ והביקיני? כנראה שבלטרון לא שמעו על זה, לפחות לא בחודש פברואר, כשצולמה התוכנית. בהתחלה עוד יכלנו להתנהג כאילו קיץ והכל בסדרר-ררר-ר, אבל כשהתחיל הגשם נאלצנו להוציא את המטריות והבנות הפגינו ממיטב אופנות חורף 2008.

ניפוץ פנטזיה #3: נכון שרואים את הבנות בוחרות דיסקים? זה נחמד לדמיין שהבנות הקלאבריות והגלגל״ציות בחרו לנו, המנותקים והא-מלודיים, איזה להיט עכשיווי לשיר, אבל במציאות יש זכויות יוצרים... וגם צרכים הפקתיים, כמו לתת לרוסי בחירה מצומצמת בין להיטיהם של מושיק עפייה, קובי פרץ ורון שובל. מצחיק, לא?

נ.ב. בעקבות הפרק, אני חייב להחמיא לגולדפינגר (שחר) ולגרוסמן (טל) על הישירות והכנות. ככה צריך להיות ריאליטי. אתם כובשים.