הבלוגרים של נאור

אני ועידו: שמור לבלוגרים
(צילום: מאיה שובל)

בכלל לא הרגשתי כשזה קרה, אבל מסתבר שעברתי סופית מצד הסֶלֶבים (סֶלֶגים, אם תרצו) לצד הבלוגרים - כן, אלה שאומנם לא מוזמנים לאכול שרימפס וללגום שמפנייה, אבל יכולים לחרוץ גורלם של סלבים. טוב, אעלק לחרוץ גורלות, אבל אני לא יכול שלא להיזכר על הפרק ההוא ב"פמלייה" (Entourage) בו בלוגר ממושקף ומתוסכל מינית איים לקטול בביקורת בכורה של סרט הוליוודי גדול. ביום שישי הוזמנתי כאחד הבלוגרים לאירוע של ערוץ 10: בכורה של תוכנית דגל, סוגה עילית, התשובה הישראלית לסיינפלד, "החברים של נאור". הגעתי ב-5 דקות של איחור אופנתי, אבל אז כמובן גיליתי שההקרנה עצמה תחל רק בעוד שעה. את אותה שעה ביליתי בלהסתובב עם חבריי הבלוגרים, מאיה, עידו, אהוד ועדית, חלקם הכרתי עוד כשישבו בכיסאות הצופים של היפה והחנון. חוץ מזה, אכלתי גם הרבה עוגת פסיפלורה.

כל הזמן הזה, עידו ואחיו הסתובבו בלובי הסינמטק וחיפשו מפורסמים בשביל פרויקט ה"סלב ברקע" שלהם. אני מצאתי בשבילם את יובל המבובלבל, אבל חלק גדול ממי שהם מצאו, בכלל לא הכרתי.

אהוד קינן, inconspicuous.
(צילום: עידו קינן, חדר 404, cc-by-sa)

יובל סמו, Leisure Suit Larry
(צילום: מאיה שובל)

כמו שאמרתי, אני ממש גרוע בלזהות אנשי טלוויזיה (סינדרום ה"פאדיחות לשאול אותו מי הוא, אני אמור להכיר אותו") וקשה לי לדעת מי סלב ומי סתם במאי, אבל אחד מהם לא השאיר ספק: ברנש נמוך, בחליפה אפורה, מתחתיה חולצה שחורה פתוחה במקצת, עונד משקפי שמש גדולות ולפניו ארשת שביעות רצון עצמית. נראה שהדמות של יובל סמו ב"חברים של נאור", הטייס היהיר, לא רחוקה ממי שהוא באמת.

את ההקרנה פתחה ליאת פלדמן, מנהלת התוכניות של ערוץ 10, בנאום של "דווקא בימים כאלה מצווה לשמוח", כשהיא מתכוונת לגורלו הלוט בערפל של ערוץ 10. אחר כך גם הוסיפה "ותודה שבאתם ביום גשום זה". הקדמה מלבבת.

[עכשיו, אני לא מי-יודע-מה צופה בטלוויזיה, אבל יהיה לי חבל אם מבחר הערוצים המסחריים יצטמצם לאחד. אני מבין שהשוק מכוון לכך ואני יודע שהבעיה גם בי (כי אני לא קונה מספיק יוגורט ואבקת כביסה), אבל אולי בכל זאת אפשר להשאיר שני ערוצים? בבקשה, תודה.]

למזלי הסדרה עצמה לא המשיכה באווירת יום השואה, אפילו להיפך. לא, לא נאצית, מצחיקה. האמת שכששמעתי את השם נאור ציון, חששתי מאיזה סטנדאפיסט ערס שמתמחה בלהצחיק ערסים אחרים עם "מכירים את זה שיש לך חברה עם ציצים גדולים...", אבל ממש הופתעתי לטובה. זה אפילו לא לא-מצחיק כמו שארץ נהדרת זה לא-מצחיק. זה ההיפך מלא-מצחיק, זה מצחיק, וזה המון להגיד על משהו שיוצא מהערוצים המסחריים. אגב, הפרק שהוקרן היה פרק כפול שצולם בסגנון מערבון ספגטי, וממנו למדתי בעיקר שבגיל 35 כל הגברים בארץ, אבל כולם, לוקחים ויאגרה. תחזית עגומה?

אחרי ההקרנה, נאור יצא לבמה, הודה לאמא ולאבא ולעוד חמישים חברי צוות, וסיפר קצת על העשייה של הפרק. נאור הצטייר כאיש מקצוע פרפקציוניסט, כשהוא סיפר שבזמנו החופשי הלך לצלם סצנות של tumbleweed עף ברחובות תל אביב, להשלים את אווירת המערבון. גורם לי לכבד את הברנש. חוץ מזה, הוא אמר שהוא ממש אוהב פידבק, אז הלכתי אחר כך להגיד לו שהיה אחלה. הוא חייך.

אגב, בעקבות כל עוגות הפסיפלורה שאכלתי שם, ואכלתי הרבה, עלתה בראשי השאלה: איך ההומלסים לא מחזיקים איזה בלוג, או אפילו טוויטר, של מקומות שמחלקים אוכל חינם? אירועי תקשורת, כנסים של מיקרוסופט, הגיע הזמן שמישהו יעשה איתם משהו שימושי.