יום שלישי, 24 במאי 2011

פיילוט לביקורת מישלן - קייטרינג אבי תורג'מן


כבר שנה שאני גר במרכז תל אביב, ואני מתחיל לאמץ את המנטליות של עירוני מנוון. הנסיעה השבועית לרמי לוי פינתה את מקומה לביקור יומי בטיב טעם ("טיב טעם בעיר", כמובן), ובשביל להרחיק לנמל תל אביב כבר צריך סיבה נורא מיוחדת. דווקא בגלל זה אני שמח להזדמנויות הבודדות בהן אני יוצא מחוץ למטרופולין, מוכיח לעצמי שאני עוד יכול.

לאחרונה הזדמנן לי טיול כזה, כשעֹז תלם (ההוא שהיה איתי אתם יודעים איפה) הזמין אותי לבוא איתו בתור הנספח שלו לענייני אכילה, דבר שאני תמיד שמח לעזור בו.


בחנוניות שהרשימה גם את עצמנו, הגענו ראשונים לאירוע, שנראה מרחוק קצת כמו חתונה: גינה גדולה של בית פרטי בהוד השרון (גדולה יותר מאי-אילו פארקים בתל אביב), שביל מואר בתאורה רומנטית ושורות של שולחנות לבנים. לחצנו את היד לחתן אבי תורג'מן, והלכנו ישר לזירת האקשן: צלעות המתעשנות להן על אסאדו, פויקה עם מרק על מדורת גחלים, ומנגל ארוך ארוך ומלא בכל הטוב שהיה פעם בתוך פרה. הקשבתי לעֹז מפטפט עם המנגליסט, שיחה של טבח אל טבח על חלקי פנים, ולקחתי לתשומת ליבי לא להתמלא יותר מדי בסלטים.

אשכי שור, עם קישוטים של ביצי פסחא
באמצע הפטפוט הצטרפו אלינו שתי בנות, אודליה ומגי, שעובדות במקאן-אריקסון, ובניגוד להרבה בנות יודעות גם לאכול. עכשיו טיפ - בנות מעולם הפרסום לא אוהבות שמדברים איתן על "מד מן". אם כן, אחרי כמה ניסיונות עילגים שלי לפתח שיחה על הסדרה היחידה בטלויזיה שאני מוכן לצפות בה, ירדנו למכנה המשותף הנמוך ביותר בינינו - היותנו אוכלי-חינם. זה עבד לא רע, ואח"כ הצטרפו לשולחן שלנו גם מרינה וששת, שגם הם אלופים בלאכול.

לפני שאגיד משהו על הארוחה, צריך לציין שהיא הייתה כשרה לחלוטין, ולאחד כמוני שרחוק מהיהדות כמו חזיר יבלות, זה תענוג סדיסטי לראות שף טוב מתפתל כדי להרים ארוחה הגונה לגחמות של שבט נוודים עתיק ממדבריות יהודה. אז ככה, במקום פרוסות פרמזן עוטר הקרפצ'יו בפרוסות קישוא צרוב, הקרמים היו על בסיס טחינה, והסורבה היה טעים בלי שום קשר לחלב. היו גם כמה דברים שעדיף ולא היו, כמו קרם ברולה פרווה, אבל זה נסלח, שהרי קרם ברולה הוא מאבות הקינוחים בכל מסעדה ישראלית, יחד עם מוס בווריה, עוגת היער השחור ולפתן שזיפים.

במקום חלב פרה, הארוחה העדיפה למצות את הדין עם הפרה עצמה. אכלנו את הפרה באופן תשתיתי, החל מהלחי, דרך השקדים, הלב, הכבד ועד לאשכים שלה. את רוב החלקים האלה מעולם לא טעמתי, אז לא אוכל להשוות אלא רק להגיד ששקדי עגל זה טעים לאללה, ושלחי זה טוב לא רק לפלשתים. בנוסף הארוחה בלטה במגוון ועושר של הירקות ועשבי התיבול, רובם נקטפו כמה מטרים מאיתנו בגינה של אבי. אגב, כאן יש לציין שהאירוע התקיים כדי לחנוך את הקייטרינג החדש של אבי, ואם יהיה לכם קייטרינג כזה בחתונה שלכם, הרב עוד עשוי לקצר בדיבורים מיוזמתו.

עוד זכורים לי לטובה: הירקות הכתומים במירין ושמן שומשום, ובמיוחד קריספ הגזר (ממ), וקינוח ה"פלודה". בקשר לאחרון, אסתפק בתיאור שלו מילה במילה: אטריות זכוכית מבושמות, ציר סוכר וורדים, שומר ושעועית טורקית כמו סלט פירות, גלידת לימון פרסי, ושקדים מסוכרים. כן, אני רץ להכין כזה בבית.

"פלודה"
עד כאן איליה, מבקר מסעדות נודע, מעניק לאבי תורג'מן 4 כוכבי מישלן ותודה ענקית על האירוח בביתו, והטעימות ממטבחו, והיין שזרם, והערב הנהדר.

גם אבי טורג'מן אוהב לאכול
נ.ב. ותודה לאודליה ממן על התמונות הנפלאות. שאר התמונות באלבום שלה.

יום שני, 7 במרץ 2011

עדכונים

חזרתי מעוד חופשת סקי (Les Arcs 1950, צרפת), שהפעם הייתה בסימן אקדמי. לקחתי איתי ערמת ספרים של האו"פ במטרה להקדיש כל רגע שבו אני לא גולש ללימודים. ההישג העיקרי: בשבועיים הספקתי להגיש מטלה אחת באינפי (בציון 65). ההישג המשני: אני ויאיר חכם למדנו להכין קרפים משובחים, עדינים ופריכים, ומסתבר שזה לא קשה בכלל. אגב, ערמת הספרים הזאת הכניסה אותי לעודף משקל רציני, עודף משקל שנפתר בהתגשמות נבואת הזעם עתיקת היומין - עליתי לטיסה בנעלי סקי, ובכך חסכתי 110 יורו (איזיג'ט חיים בסרט).
- - -
השגרה שלנו באתר הסקי הייתה בלתי מסיבתית-בעליל. את הבקרים העברנו בלשמוע על המהפכה במצרים, ואת הערבים בבישול ארוחת הערב ויישוב קטאן. ובכל זאת, הייתה שם גם קצת העשרה. אני הכרתי לרזי את Disco Partizani, ואילו רזי הכיר לי את ליין המסיבות של אריסה (nsfw בכל מקום פרט, אולי, לגוגל). מסתבר שהבחור המגודל הוא שכן שלו במגדל הפאר.
הנה, עכשיו גם אתם הועשרתם.
- - -
בנוגע לגלישה עצמה, התנאים היו סבירים-מינוס. כבר כמה שבועות שלא ירד באתר שלג טרי. זה מצב מזופט, שגורם להרבה מסלולים להיסגר ולכל נפילה להיות כואבת פי מאה. אחד החברים המוכשרים שלי אפילו שבר את היד.  בכל זאת, לא נתתי לזה להפריע לי להגשים גחמה ותיקה -- לאחר 5 שנים של סקי, עשיתי מעשה ועברתי לסנואובורד. היה לי ברור שבתור אחד שלא מפחד משלג ויורד מסלולים שחורים, אשתלט על הסנואובורד הזה בלי בעיה, אז כשהלכתי להירשם להדרכה באי.אס.אף, ווידאתי עם הבחורה בדסק שאכן אוכל לעלות רמה כשאהיה יותר טוב מכל המתחילים. היא חייכה אלי וענתה, במבטא צרפתי כבד ובכלל לא סקסי, "כמובן שאפשר". כמובן שהכל התגשם עד כדי ההפך הגמור, וכבר אחרי שיעור אחד שני נורווגים חרוצים קפצו כיתה והשאירו אותי בתור הנציג היחיד של המין הגברי בקבוצה.

זה די משפיל להיות הבחור היחיד שנשאר בקבוצת הפרגיות (לפני שתחשבו, באתר סקי כל אישה -- או שהיא שם עם החבר, או עם הבעל, או שאבדה כל תקווה שתינשא), ומילא המעמד המשפיל, אבל גם הייתי ממש גרוע. הנפילות שלי באו בצרורות: על הברכיים, על התחת, על הצלעות -- מקומות שעד אז לא יצא לי לקבל בהם סימנים כחולים, והכי גרוע לא בתגובה לשום סכנה ממשית. בקושי הצלחתי לעמוד על הבורד, ולכשהצלחתי נסעתי כמה מטרים ואז מתוך פחד דפקתי את הראש בשלג, ככה סתם, לא בכוונה. בסוף היום השני קניתי קסדה.

המשכתי ליפול, הפרגיות החלו לפרוש, וכל הזמן הזה ידעתי שאם רק ארצה, אני אוכל לחזור למוכר והידוע, לסקי שבו אני מסוגל לרדת את אותם מסלולי ההתלמדות בעיניים עצומות. זה מצב שכזה, כמו ילד שלומד ללכת, כמו אמריקאית שמתעקשת להתאמן איתך על העברית שלה. אולי זה המשהו הזה שגורם לילד ללמוד ללכת, שגרם לי להמשיך ולהתעלל בעצמי עד שאצליח. ביום האחרון כבר הצלחתי לרדת ירידות כחולות בלי נפילות, פלוס-מינוס. ההישג המרכזי: הצלחתי לעשות את כל זה תוך שקשור לי חציל לראש. ההישג המשני: למדתי לעשות משהו חדש, משהו פיזי כזה של muscle memory. אם אפשר להסביר את זה אחרת, אז זה ממש כמו ללמוד הקלדה עיוורת.

- - -
אגב ללמוד לעשות דברים עם הגוף שלי, כבר כמה חודשים שכמה גורמים מנסים לשכנע אותי ללכת לריקודי סווינג, "הסלסה של החנונים". אומרים שלומדים שם לרקוד, ועוד עם בחורות. אני מצידי, בעקבות נסיון עגום עם סלסה לפני כמה שנים, משוכנע שיש לי שתי רגליים שמאליות, ועוד לא בטוח שהגיע הזמן לקרוא תיגר על הקביעה הזאת.

- - -
כשהייתי בן 22, והייתי מוצא דרכי לארוע שאין לי שום תחבורה סבירה להגיע אליו, אחד מחבריי הטובים היה אומר שאני לא נותן ללוגיסטיקה להפריע לי. אני מצידי הייתי מפטיר שאני פשוט בוחר את הדבר שהכי לא סביר לעשות, וזה בדיוק מה שאני עושה, כי דבר לא סביר, סביר שיש שכר בצידו. אין בזה שום היגיון, במובן המקובל של המילה היגיון, אבל בתור בחור שבדיוק השתחרר מהצבא, בלי יכולות חברתיות ובלי אוטו, זה גרם לי לחיות קצת יותר. האם הגיע הזמן להחיות את המנהג היישן?

- - -
העונה החדשה, "היפה והחנון 2", לא נעלמה מעיניי, ובכל זאת אני לא כותב עליה בבלוג, וזאת משתי סיבות: 1) נמרוד כבר עושה עבודה מאוד טובה (בלהתאפק מלהגיד את כל מה שהוא חושב), ו- 2) העלילה לא ממש מעניינת אותי. עם זאת, בקרוב אקדיש כמה מילים לסלבים החדשים.

יום שלישי, 21 בדצמבר 2010

באומנות כמו באומנות...


סטודנטית צ'כית לרופאה (צילום אילוסטרציה)
הבלוגוספרה הישראלית קיבלה בשבוע שעבר זריקת מרץ כמו שרק שערוריית סקס יכולה לספק. הכל התחיל כשבחורה בשם הילה מצאה באתר של "המרכז לאומנות הפיתוי" סיפור מתרברב של בחור, המספר על איך שכביכול שכב עם סטודנטית צ'כית שביקרה בארץ תוך שעות ספורות מרגע ההיכרות. אני מניח שכולכם כבר קראתם את הסיפור במלואו בבלוג של נועהבניגוד למקובל בז'אנר הסיפורים האירוטיים, כאן הבחורה לא אמרה "אני רוצה אותך בתוכי" בשום שלב. למעשה, חוץ מ-"אני לא רוצה לנשק אותך כי אני לא מכירה אותך", לא נשמע שהייתה לה תרומה גדולה באקט הזה, וכשמוסיפים לזה את ההתנגדויות שלה, הסיפור נשמע באופן מחשיד כמו אונס. הסיפור הובא יחד עם הגיבוי שקיבל מהמרכז לאומנות הפיתוי, לאמור ממנו תראו וכן תעשו.

וככה הסיפור שנכתב ב-2006 הוצא מהבוידם של "המרכז" ונזרק היישר לדיון הציבורי של 2010. אינספור מגיבים התדיינו עליו בלהט, נשים וגברים, חלקם במישור המשפטי והאקטיביסטי, וחלקם על מה שזה אומר תכל'ס בינו לבינה. היו גם כמה ששמו את הדגש על השקשוקה שהוא הבטיח להכין לה. אין לי מה להוסיף בנושא, כי בקצב שבו אני מקדם עניינים, הבחורה בדרך כלל מתחננת שאעשה כבר משהו, וכי אני מכין שקשוקה מעפנה מפחיות של רסק, אבל אוכל להגיד דבר או שניים על מאפ"י בפרט ועל "קהילת הפיתוי" בכלל.
דיוויד דיאנג'לו (Double Your Dating), בטוח בעצמו מספיק בשביל ללבוש חולצה ורודה
לראשונה נחשפתי לנושא בסוף 2005, כשחבר הביא לי לקרוא ספר עזרה-עצמית בשם Double Your Dating. הספר עבר באותה תקופה בין החבר'ה (בתור קובץ PDF), ועיקר המסר שלו היה להיות פחות רכיכה ויותר כמו צב נינג'ה - מדליק אבל חוצפן. בהיותי בחור סקרן, מהר מאוד גיליתי את החצר האחורית של כל העסק -- "קהילת הפיק-אפ", שזה שם מפוצץ לאינספור פורומים של גברים המנסים להתמודד עם תחום מאוד מרכזי של להיות גבר: כיבוש הנקבה.
ל"קהילת הפיק-אפ" היה מן הנכון להוסיף את שם התואר "...הסודית", לא כי חלילה קשה למצוא אותה אלא בגלל תחושת הייחוס של הגברים המשתייכים אליה, כאילו היו חברים ב"בונים החופשיים" וגילו זה עתה את צופן דה-ווינצ'י. בהתחלה לומדים את הלקסיקון (שמאוד דומה בין הפורומים השונים) והרעיונות הכלליים, ובהמשך משתייכים לגורו מסויים ול"שיטה" שלו (למרות שלא הרבה משתנה משיטה לשיטה). תוך הקריאה אתה מרגיש את עצמך נשאב לתוך קהילה סודית, עם שפה משלה ורעיונות מחתרתיים משלה, רעיונות שאמורים להציב אותך הרבה לפני כל אותם הגברים "הרגילים".
בניגוד ל-Double Your Dating, שנכתב בשפה אנושית, בפורומים האלה מדברים חנונית. השאיפה של חבר בפורום היא להפוך ל-PUA, קיצור של Pick-up Artist, אמן פיק-אפ, מושג אירוני למדי לחנון שהופך כיבוש בחורות לעיסוק טכני ומשולל רומנטיקה. על פניו זה נשמע דומה לפורום יחסים בתפוז, אבל אחרי שמכירים מילון שלם של מושגים טכניים מבינים שמדובר באנשים שאיבדו כל קשר למיניות כפי ששאר העולם תופס אותה. מתוך הקהילה הזאת עלו הרבה עסקנים ששאפו להפוך את הברברת של הפורומים לתוכנית לימוד שאפשר להעביר לחניכים, וגם לקבל עליה כסף. רוב העסקנים באמת היו דון ז'ואנים בכל רמ"ח איבריהם, שכתבו "דיווחי שטח" (חוויות מלהתחיל עם בחורות, בצירוף נקודות לשימור ושיפור) והתלהבו מכיבושיהם בדיוק כמו מר. שקשוקה שלנו, אבל אין ספק שחלקם גם היו ציניקנים שראו בקהל שלהם הזדמנות עסקית ותו לא.

מנקובוס: מפלצת אימתנית מ"דום" / פיקאפר
גם המרכז לאומנות הפיתוי החל את דרכו בתור שני צעירים דוברי-רוסית מאשקלון, יגאל שטארק ורומן ליבין, שהוקסמו מעולם ה"פיק-אפ" הגועש של מוסקבה. השנה הייתה 2003 ויגאל ורומן, כאחרוני חניכיהם, הגיעו לקניון עזריאלי שבתל אביב כדי להתאמן "בשטח" — על "פתיחות", "סגירות" ובכלליות על "להעיף לבחורות את הגג". המפגשים היו בהנחיית גורואים, חלקם מקומיים וחלקם אורחים רוסיים כדוגמאת אלכסיי לזלי ו"מנקובוס" (יש להגות במבטא רוסי כבד).

כבר אז התלהבו השניים מ-NLP, מדע בלתי-מדעי מתחום השיווק המדבר על "תכנות" של אנשים דרך שימוש נכון בשפה, כלומר איך צריך לדבר אל בן אדם כדי שיעשה את מה שאתה רוצה ממנו (בשלב זה אנחנו מניחים שגם בחורה יפה היא בן אדם). ככל שהמשיך הזמן, השתכללו השניים אבל בעוד רומן פנה לכיבושים והפך לשובר לבבות מקצועי, נראה שאת יגאל עניין יותר הצד העיסקי של העניין. הוא החל לעבוד על תרגום החומרים הרוסיים לעברית, ופרסם אותם בשמו; בנוסף החל מתעניין בדינאמיקה של כתות. ב-2004 כבר הפעילו השניים "אימוני שטח" בתשלום לציבור הרוסי, וגם החלו משווקים תוכנית הדרכה ואימון לדוברי עברית בשם "טירונות 69", המבוססת על משנתם (המתורגמת) של גורואים מרוסיה. מאוחר יותר אימצו את השם המקצועי-יותר "המרכז לאומנות הפיתוי".

לימים הפך מאפ"י לעסק מצליח וגרר אחריו מתחרים רבים, ביניהם "לאב אקדמי", "DMen", "דון ז'ואן", "בייבמאסטר", "mySod"'. אני בטוח שיש עוד כמה שפספסתי, אבל זה לא משנה כי ה"מדריכים" ממילא נעים בין החברות, ומאפ"י היא החברה היחידה הבאמת-מצליחה בתחום. כולם פונים לאותו קהל של גברים שמרגישים שמשהו תוקע אותם, שהם לא מסוגלים ליצור קשר, או בפשטות שכולם מזיינים ורק הם לא. אולי האירגון היחיד ללא כוונות רווח בסיפור הוא Alpha-IL, קהילה וותיקה שהוקמה על-ידי בחור בשם דן, אשר מאס במיסחור של תחום שנולד דווקא מהרצון לעזור לזולת.


אני, בפורום של מאפ"י. מאז רזיתי.
בפורום של מאפ"י שרצתי לא מעט. שמות חלק מהמגיבים ב"סיפור ההצלחה" של Rosso, אותו קראתי כבר לפני כמה שנים טובות, מוכרים לי היטב. כשקראתי אותו בזמנו, לא חשבתי על אונס אלא על כמה שהכותב נשמע עילג. לא נוכל לדעת מה באמת קרה שם. אופן ההתבטאות שלו מאפיין "דיווחי שטח", שנועדו להיות כלי פרקטי של ניתוח והסקת מסקנות, כאשר בכוונה ממעיטים בסמולטוק. הבלוגר סניה ולדברג, שעובד כמדריך ב"דון ז'ואן", אפילו ניתח את הסיפור שורה-שורה והסביר למה התכוון המשורר, שהרי גם את כתביו של זיגמונד פרויד אפשר להבין לא נכון כשהוא מדבר על "פירוק ההגנות" של המטופל.

מה שכן אפשר ללמוד מהסיפור זה דבר-מה על השקפת העולם של מאפ"י, השקפת עולם שלא יכלתי להזדהות איתה ועקב כך מעולם לא התפתיתי לללכת קורס שלהם. מאפ"י היא אימון מאוד דוגמטי, אגרסיבי ו-one-size-fits-all, המעודד את חניכיו "לא לבלום", דהיינו להמשיך ולקדם עניינים עם הבחורה כמה שמתאפשר. חשיבות רבה מוקדשת ללהגיע לסקס, שהרי רק אחריו הבחורה הופכת כנה:
איך שגמרנו אני מוצא את עצמי שוכב על הגב, והיא שוכבת על הצד, פונה אליי עם שפת גוף פתוחה לחלוטין, ומסתכלת עליי כאילו אני המשיח... נזכרתי באמירה שעכשיו זה הזמן היחיד, אבל היחיד, שהבחורה אשכרה תהיה נורמלית, והחלטתי למשב אותה: 
שאלתי אותה מה הקטע עם כל התירוצים שהיא נתנה לי - בשביל מה זה טוב?? 
ואז היא אמרה משפט שלא ציפיתי שתגיד בכזו ישירות: "עזוב, זה סתם קטע שלי".......  
(מתוך הפורום של מאפ"י -- "עקביות או לא להיות")
התפיסה הרווחת במאפ"י היא שאישה היא אלמנט בלתי-צפוי במשוואה של הפיתוי, ואם תתן לה חופש בחירה, לך תדע, אולי לא תאהב לשמוע את מה שהיא בחרה. אם כן, הפתרון של מאפ"י הוא לרסן את האישה, לרוב באמצעות כלים פסיכולוגיים הלקוחים מעולם השיווק, והרעיון של נשק בלתי-קונבנציונלי שיכול לאלף את הסוררת נשמע מאוד מפתה לגברים אנליטיים בשנות ה-20 לחייהם. יחד עם שעות לימוד ארוכות, תרגילים מביכים ולחץ חברתי ("אל תהיה מאונן"), ההבדל בין קורס של מאפ"י לכתות העצמה עצמית סטייל-לנדמרק מתחיל להתטשטש...

מאפ"י בנוי במודל של אירגון המנהל סדנאות
 העצמה עצמית, אירגון שמטרתו לדפוק קופה בשוק תחרותי ורווי, שוק של מוכרי מנטרות והרגשה טובה. ככה זה, כשיש לך יומיים להרים 20 גברים על הרגליים, אתה לא יכול להרשות לעצמך להתייחס אליהם אישית. במקום זה אתה מצפה מהם להתיישר לפי איזה אידיאל גבריות. הקורס מנחיל להם כלים כדי "לראות תוצאות", להגיע לסקס. אמנם אלו לא בהכרח התוצאות שלשמם הם באו לקורס מלכתחילה, אבל הם כבר מזמן שכחו לשם מה באו.

עם זאת, רוב הבחורים במאפ"י בכלל לא אנסים עם תעודות. ב-2007 פגשתי כמה מהם לאימוני שטח, או כפי שנקרא בעגה המקצועית sarge. אפילו הלכנו לקניון עזריאלי הידוע לשמצה, אותו קניון בו בנות ישראל חוו לראשונה את התופעה של "החניכים המציקנים". זה היה עוד בתקופה בה המאבטחים לא למדו לזהות את חניכי מאפ"י מקילומטר ולגרש אותם בבושת פנים. הרבה נזק לא עשינו שם; לא ביצענו משימות מפגע ציבורי כמו "תגרום לבחורה לסטור לך". היינו סך הכל כמה חבר'ה צעירים וקצת מבולבלים מנסים להשתחרר מעכבות, נותנים אחד לשני תמיכה מוראלית בנושא שפאדיחה בכלל להודות שאתה מתקשה בו. אני חושב שזאת נקודה חשובה: הרבה צעירים במאפ"י מרגישים שרק עם חברי פורום אחרים הם באמת יכולים "לדבר על זה". רבים מהם גם יגידו שהחברים והמשפחה לא יבינו אותם, כלומר לא יסכימו עם הדעות המהפכניות של מאפ"י (כאן ההתנהגות שלהם מתחילה יותר ויותר להזכיר חברי כת). יש לזכור שיש אנשים טובים וחכמים שעברו את הפורום של לנדמרק, הקורס של מאפ"י ואני בטוח שיש גם כמה סיינטולוגים טובים בעולם. יהיה זה עוול ללעוג לחניכי מאפ"י או אפילו לבטל בהינף יד את מה שהם למדו על יחסי המינים.

אני צופה בשבועות הקרובים עוד אשמע בבלוגוספרה דיבורים על "האונס", ואם תשאלו אותי, האונס מתפקד כאן בתור פשע שכולנו יכולים להסכים עליו. לא מהיום אנשים שונאים את מאפ"י. שונאים אותם מאז שהם שלחו את החניכים שלהם, פעם אחר פעם, לאותם מקומות להתחיל עם בחורות באותן דרכים מציקות. שונאים אותם מאז שהם פרסמו מאמרים מרתיחים המדריכים כיצד לבצע מניפולציה על בחורות. שונאים אותם כי מצליח להם.

- - -

ומה לגביי? הרי זה הבלוג שלי, לא תחקיר במקומון של לוד. אני לא מרגיש שעברתי שינוי בעקבות ההכרות עם עולם הפיק-אפ. כמו שלהופיע בטלוויזיה בפריים-טיים לא הוציא ממני את הבחור שנהיה נבוך כשבחורה מחייכת אליו, כך גם הפיק-אפ עבר לי מעל הראש.

כלומר, לא ממש מעל הראש: קראתי, הפנמתי חלק מהדברים. היו דברים שעשו יותר נזק מתועלת. למשל, אני מופנם ומתקשה לחלק מחמאות, אז לקרוא מאמרים על איך שצריך להיות קריר כלפי בחורה או לא להתחיל איתה במחמאות לא הועיל לי. מה שהועיל לי היה להכיר אנשים שנמצאו באותו מקום בחיים כמוני, ולראות עוד אנשים מתמודדים עם אותם הקשיים.

בפורום של מאפ"י העדפתי לתקשר עם אנשים יציבים יותר, שלא נוטים לאמץ את המנטרות של מאפ"י, ושלא סביר שישכחו את המשמעות של "לא". לאחר מכן איבדתי קשר עם התחום, ואני לא אמעיט בחשיבותה של קבוצת תמיכה, אבל בסוף כל אחד צריך לסדר את חיי האהבה שלו בעצמו, לפי העדפותיו וסטיותיו. עם הגיל אני מוצא בעצמי יותר רוגע, ביטחון עצמי ויציבות, ואם יש משהו שבאמת גורם בי לשינוי, זאת ההתבגרות הזאת.

- - -

ולסיום, אבקש מכם הקוראים להגיב -- מי משקר יותר, בנים או בנות?

יום שבת, 2 בינואר 2010

סיכום 2009: מה תזכור, מה?


הרעיון מרגיש נדוש ,אבל אחרי שאתה נובר בזכרונות ושורות סטטוס, אתה מגלה הרבה רגעים ששווה להיזכר בהם שוב. אז הנה הרשימה שלי, יותר בשבילי מאשר בשבילכם.


יום שבת, 13 ביוני 2009

המשטרה

הדוד סטיופה של סרגיי מיכאלקוב, הנייס גאי שמסיים ראשון.
עדכון טלוויזיה: צפיתי בתוכנית הדוקו של ערוץ 10, "הסמויים". בהתחלה כי קיבלתי את הפרק הראשון ב-DVD מהחבר'ה של הערוץ, אבל בהמשך כי זה אשכרה מעניין (עד שסוף סוף מקבלים הפקות מקור ולא ריאליטי דלוח) - וזה עשה לי חשק לכתוב על שוטרים.

יום שישי, 13 במרץ 2009

ג.יפית ניצלה אותי

זה התחיל בשיחת טלפון באמצע היום: כך וכך, עורכים אירוע התנדבותי בבית חולים לילדים, מגייסים ידוענים כדי לשמח ילדים חולים, מצווה גדולה, תבוא תבוא. התמהמתי קצת, כי אני לא מחשיב את עצמי לידוע־במיוחד בימים אלה, אך לבסוף האהבה שלי לחוויות משונות גברה על המבוכה – "לאן מגיעים?", שאלתי. "בית חולים שניידר, פתח תקווה". יופי, חשבתי, קרוב לעבודה, ואישרתי הגעתי. יחד איתי התנדב גם הידוען עֹז תלם, הידוע ביכולתו ללקק את המרפק.ֿ

יום שישי, 27 בפברואר 2009

הבלוגרים של נאור [2]

ביום רביעי החבר'ה מערוץ 10 ערכו לבלוגרים פגישה אינטימית עם נאור ציון. בפגישה ראינו את הפרק הראשון של העונה, שהיה כצפוי מצחיק. נאור היה מרוצה מכך שצחקנו במקומות הנכונים, בהתאם לצחוקים המוקלטים (מה שנקרא canned laughter). הוא סיפר שכאשר יש "צחוקים", הרבה יותר כיף לו לראות את הסדרה שוב ושוב בשלב העריכה (כשמוצאים את ה"באגים", כדבריו), ושבעצם הוא עושה את זה בשבילנו, כשנצפה בשידורים חוזרים. אם כך, נאחל לו הרבה שידורים חוזרים.

על מה שנאמר בפגישה היו מספיק פוסטים, אז רק אשים פה את הפרומו המגניב שעשו לעונה הזאת, שהוא בכלל לא רעיון של נאור אלא של מחלקת הפרומואים של ערוץ 10:

[אגב, נאור, בתור איש טלוויזיה ששואף להפוך מסטנדאפיסט ערסים לכותב ובמאי, לא הפגין מי-יודע-מה בקיאות בתחום ה"מי זה קוונטין 'פאקינג' טרנטינו". כשאחד הבלוגרים התחיל לדבר איתו על MST3K, הוא הסתכל עליו כאילו הוא נפל מהירח. באותו הזמן, נאור התברר בתור צופה אדוק של "הפמלייה", שהיא טראש אמריקאי נחות. Not cool.]