המשטרה

הדוד סטיופה של סרגיי מיכאלקוב, הנייס גאי שמסיים ראשון.

עדכון טלוויזיה: צפיתי בתוכנית הדוקו של ערוץ 10, "הסמויים". בהתחלה כי קיבלתי את הפרק הראשון ב-DVD מהחבר'ה של הערוץ, אבל בהמשך כי זה אשכרה מעניין (עד שסוף סוף מקבלים הפקות מקור ולא ריאליטי דלוח) - וזה עשה לי חשק לכתוב על שוטרים.

מעולם לא הבנתי מה יש לאנשים נגד המשטרה. בן להורים אקדמאיים, כל חבריי חנונים, לא הסכמתי להאמין למה ששמעתי מכל עבר, על כמה שהמשטרה מושחתת וחסרת תועלת. העדפתי לחשוב שמי שיוצא נגדה, אלה פשוט העבריינים - אנשים שחושבים שזו זכותו הטבעית של העם היהודי להביא מכות לערבים או סתם לשרוף צמיגים באמצע כביש מהיר. זה כמו טוקבקיסטים ב-Ynet שאתה כבר יודע מה הם יגידו, ורק שמח שהם לעולם לא ינהלו מדינה (או כל דבר יותר גדול מפיצוציה, לצורך העניין).

רובכם וודאי גדלתם על השוטר מבוורלי הילס, על נשק קטלני ועל רובוקופ, ואילו אני גדלתי על סיפורי דִיאַדִיאַ (הדוד) סְטיוֹפַה, הגיבור החסון מספרי הילדים הסובייטיים. סטיופה (סטפן סטפנוב בתעודת לידה) היה גם קצין בחיל הים, גם קוסמונאוט, ואיך אפשר שלא, גם מיליציונר -- כך כונה שוטר בברית המועצות. הוא היה סופרמן, גיבור-על במדינה שבה ה-'על' נוכס על-ידי המדינה, וכך בניגוד לסופרמן האמריקאי האינדיבידואליסט, סטיופה לא טס אלא בחללית סובייטית, ומדיו - מדי צבא או משטרה סובייטיים. למעשה, התכונה היחידה שבה יכל סטיופה להתנחם בכך שהיא לגמרי שלו הייתה קומתו התמירה שאיפשרה לו, כך סופר, להחליף נורה ברמזור בהושטת יד קלה.

סטיופה איכשהו תמיד היה במקום הנכון בזמן הנכון, אימת הפושטקים וחברם הטוב ביותר של הילדים. אבל גם מצידה השני של חומת הברזל הדימוי של השוטר היה חיובי להפליא: שוטרים וגנבים, רובוקופ, חוש-חש הבלש. רק תארו לכם מה מרה האכזבה של ילד כשהוא מגלה איך נראה בלש אמיתי במשטרת ישראל!

לי לקח קצת יותר שנים לגלות איך נראה בלש אמיתי -- עד גיל 23, למעשה. יום אחד הלכתי לי בצהריי היום ברחוב הרצל בחיפה (רחוב שהוא קצת כמו אלנבי התל אביבי עם באסטות של אגריפס הירושלמי). קניתי זוג כפכפים באיזו חנות, ובעודי יוצא מהחנות המוכר קרא לעברי -"עצור, ראיתי אותך מושך לי שטר של 20 מהקופה!". "אין מצב", אמרתי, "אבל אם אתה רוצה, נקרא למשטרה, ושהם יבדקו" - הוספתי בתמימותי. הרמתי טלפון, הזמנתי ניידת, אבל איזה ניידת ואיזה נעליים? תוך דקה התקבצו סביבי חבריו מהבאסטות הסמוכות, מישהו שלח יד ... ומצאתי את עצמי חוטף מכות מחבורה של ערסים מוכרי כפכפכים ופלאפונים גנובים.

תחנת המשטרה הוירטואלית: יכולתם להיות יותר נדושים?

הניידת הגיעה מאוחר מדי, ומה עשו השוטרים שזה אתה ראו חנון צנום וחבול לאחר שחטף מכות באמצע רחוב הומה אדם? חיפשו לי בכיסים, כמובן. אחר כך השתדלו להניע אותי מלהגיש תלונה נגד הערסים, לאמור זכותך להגיש תלונה אבל זכותם גם לטעון שגנבת 20 שקלים מהקופה, אז אולי תוותר? לא ויתרתי, ואפילו שהאמון שלי במשטרה כבר התערער, הלכתי למחרת היום לתחנה כאחרון הפרידמנים. החוקר הקשיב לסיפורי בשאננות, תוך שהוא מתקתק על המקלדת, לפי הנוהל הבירוקרטי. רק אז התחלתי להבין שאחוז ניכר ממה שהמשטרה עושה - זאת ניירת. "זה נשק הכי חשוב שלנו", הסביר לי אחד השוטרים. אחר כך הושטתי לחוקר צילומים של המעורבים שצילמתי באותו בוקר. הוא דפדף בהם, ולפתע התעקב על צילום אחד, לקח אותו ויצא מהחדר. כשחזר, הודיע לי - "תראה, אני צריך להגיד לך... אחד מהם שוטר".

אחי, השתדרגת מאז שהיינו יחד בסיור! - מגדל המפרש ובו משרדי מח"ש (צילום אלמוג)

הבחור הצעיר בצילום היה, כמסתבר, שוטר לשעבר - או יותר נכון - שוטר בתהליכי פרישה. את הימים האחרונים לשירותו הוא ניצל ביעילות בעבודתו החדשה - מוכר בבאסטה. כשיש שוטר מעורב בתיק, המשטרה מנועה מלטפל בו, מחשש לניגוד אינטרסים; התיק הועבר למח"ש (המחלקה לחקירת שוטרים). כעבור כמה ימים, זומנתי למשרדי מח"ש במגדל המפרש בחיפה. אותו סיפור, רק הפעם עם שוטר שמנמן שכבר מזמן לא רדף אחרי נרקומנים. בסוף הפגישה נאמר לי שיחקרו את העניין.

שנה שלמה לא שמעתי מהם כלום. כעבור שנה הגיע אלי מכתב, שבישר לי שהמעורבים נמצאו חפים מאשמה, ושהמשטרה מאחלת לי בהצלחה בהמשך תפקידי בתור אזרח פראייר.

אחרי שנה, למי יש כוח לחזור לאותו סרט ישן? הסימנים הכחולים נעלמו מזמן, גם תחושת העלבון. אפילו הפנטזיה להצית לערס את החנות באישון ליל כבר הרבה פחות קוסמת. נשאר רק הרושם העמוק של אפסות המשטרה. התפכחתי מחלום הילדות על השוטר הגיבור סטיופה סטפנוב. כל מה שיש למשטרה להציע לי זאת בירוקרטיה, בירוקרטיה ועוד בירוקרטיה, חותמת גומי כשאצטרך להביא לביטוח מסמך על גניבה או שוד. אה, ודוחות תנועה.

ובחזרה להיום:

מקסים, מפעיל הסמויים ואדם כריזמטי במיוחד, מדגים מניירות של עבריין צעצוע.

עד היום שודרו שלושה פרקים של "הסמויים" (אפשר לראות ב-VOD). הפרק הרביעי, שעוסק במשפחות הפשע, נגנז אחרי שהמשטרה קיבלה רגליים קרות. לאורך כל הסדרה, לא יכלתי שלא לחוש בדיסוננס בין השוטרים המתוחכמים שמוצגים בה והשוטרים שאני הכרתי. בסדרה הם סוכני בילוש מאומנים-היטב המושתלים בערמומיות בלב שכונות הסמים. בתחנת המשטרה הקרובה לביתך הם אנשים אלימים, גסים ועצלנים, שהמחשבה והתחכום מהם והלאה (אלא כשמדובר בדברים שמשרתים את עצלנותם). אולי דווקא בגלל זה שיעשע אותי לראות את המשטרה מתפתלת, מתאמצת לשפר את התדמית שלה. ניסיונות המשטרה להציג את עצמה בתור גוף רציני נראים נלעגים כשאתה יודע שזה בעצם אותו גוף פתטי, כשאתה רואה אותם מדברים על שליחות אבל רואה למול עיניך מג"בניקים טיפוסיים שהחליפו מחאקי לכחול.

אבל יודעים מה הכי חשוב? נכון שרוב הזמן צפיתי בתוכנית הזאת מנקודת מבט אנטרופולוגית וצינית, אבל לפעמים... לפעמים הצלחתי לשכוח לרגע, ולדמיין שאותו שוטר גיבור שמגן עלינו עוד קיים.

ג.יפית ניצלה אותי

זה התחיל בשיחת טלפון באמצע היום: כך וכך, עורכים אירוע התנדבותי בבית חולים לילדים, מגייסים ידוענים כדי לשמח ילדים חולים, מצווה גדולה, תבוא תבוא. התמהמתי קצת, כי אני לא מחשיב את עצמי לידוע־במיוחד בימים אלה, אך לבסוף האהבה שלי לחוויות משונות גברה על המבוכה – "לאן מגיעים?", שאלתי. "בית חולים שניידר, פתח תקווה". יופי, חשבתי, קרוב לעבודה, ואישרתי הגעתי. יחד איתי התנדב גם הידוען עֹז תלם, הידוע ביכולתו ללקק את המרפק. (הודענו גם לשאר הידוענים, אבל כולם נורא עסוקים בשקר כלשהו, או שכבר מזמן לא ניקו את האינבוקס שלהם בפייסבוק.)

פלאשבק. אי־שם בכיתה י״א, יום התנדבות בבית חולים בירושלים. התנדבתי עם כמה חברים - לא ידוענים, רק חברים מהכיתה. כמו היום, גם אז המשימה שלנו הייתה עמומה לגמרי ("אתם הולכים לשמח ילדים"), וכתוצאה מכך התגלגלנו למקום האחרון אליו היינו אמורים להגיע: במקום מחלקת הילדים בקומה הראשונה, הגענו לקומה השלישית, המחלקה האונקולוגית, הלוא היא מחלקת חולי הסרטן.

למראה שלושה בחורים צעירים וחדורי מוטיבציה, במחלקה לא שאלו יותר מדי שאלות וגייסו אותנו לעזור בעבודות השוטפות. בין העבודות - לסחוב כביסה מלוכלכת מהחדרים, להביא כימותרפיה רדיואקטיבית מהצד השני של בית החולים, לשחק במזרקים ולראות אנשים גוססים. כשאני חושב על זה עכשיו, בנות השירות שקיבלו אותנו במחלקה בכלל לא שאלו את עצמן אם אנחנו צריכים להיות שם, בהיותן גדולות מאיתנו כולה בשנתיים-שלוש (אפילו שאז זה נראה לנו הרבה יותר) ומבולבלות כמעט כמונו. סיימנו את היום ב־6 בערב, עייפים אך מרוצים, עם כיסים מלאים במזרקים וחוויות... הרבה יותר חוויות ממה שיכלנו לאחל לעצמנו במחלקת הילדים החיוורת.

[יצוין שבעוד שאנחנו היינו בני טיפשעשרה חרמנים, בנות השירות היו צנועות וחסודות, ולא נתנו, לא שאנחנו ידענו לקחת.]

למחרת אני ועֹז התייצבנו בבית החולים, לא לפני שהסתובבנו בחיפושי חנייה והשרשנו את התיעוב שלנו לפתח תקווה (כמו שעֹז סיכם, "העיר הזאת לא באה לי בטוב"). בלובי של בית החולים - ציורי ילדים תלוים על הקירות, ציורי ילדים שמתקשרים אצלי לבתי ספר יסודיים, שהם בתורם מתקשרים לילדים מנוזלים, לא אסוציאציה נעימה. נכנסים למעלית, ואחרינו נכנסת אמא ותינוק בעגלה, פניו של התינוק מכוסות פצעים אדומים מחרידים. אני נלחץ, עוצר את הנשימה. קומה שנייה, קומה שלישית. הגענו לקומה המיועדת, הדלתות נפתחות, אני נמלט מהמעלית ולוקח נשימה עמוקה.

אנחנו נכנסים לחדר גדול, והוא כבר שורץ באנשי ריאליטי - איתי, לאון, שי, בוריס - עד כאן האח הגדול - וגם מתן ואיתי, בוגרי מפרץ האהבה. בולטים בהיעדרם אנשי יצירה אמיתיים, ובעצם גם הנשים מהתוכניות הנ״ל. עד עכשיו אני תוהה איך יצא שנבחרת הסלבים שהגיעה לטפל בילדים, התמחות שמיוחסת באופן מסורתי למין הנשי, הייתה מורכבת באופן נואש מגברים (ביניהם אוחץ׳ אחד, שאכן היה הרבה יותר "מטפל" מכולנו גם יחד).

השווה: אבי ביטר ואחד המג'ועג'עים.

עֹז תלם, שבין כשרונותיו הרבים הוא גם קונדיטור, הכין עוגיות שוקולד צ׳יפס מעוררות תיאבון (מהמתכון של מאיה!) אבל הילדים גילו התעניינות מעטה בעוגיות. לעומת זאת, הם גילו התעניינות רבה הרבה יותר בסיבה האמיתית לשמה באנו, שהתחוורה לנו ברגע שנכנסנו למחלקת האישפוז והושיטו לנו חופן חפיסות כסופות — חפיסות של קלפי המג׳ועג׳עים. המג׳ועג׳עים, לטובת מי שאין לו אחיינים בכיתה ב׳, הם קלפי אספנות המונפקים על־ידי דואר ישראל ולצורך העניין, הם לא הרבה יותר מחבורת הזבל של 2009, ואת הזבל הזה קיבלנו לחלק לילדים מאושפזים, הקהל הכי שבוי מאז שהועלתה האופרה בטרזנשטט. על כל המבצע הזה ניצחה ג.יפית, שנשארה בשטח רק לדקות מספר, לפני שהסתלקה לענייניה והשאירה את הסלבים לעשות עבורה את עבודת השיווק השחורה.

עכשיו, שלא תבינו לא נכון, הילדים שמחו לקבל את השטויות האלה, וזה בטח עדיף על לבלות ימים במחלקה משעממת, אבל עמוק בפנים הרגשתי כמו אחרון הפוּשֶרים, נותן לילדים את המנה הראשונה חינם. בעצם, למה מנה אחת? אפילו שתי מנות, שלוש מנות - קחו, יש ערמות מהזבל הזה, וקחו גם אלבום במתנה. תוך שהסתובבנו במחלקות, הסתבר לנו שאנחנו אטרקציה דלה יחסית לשאר הכוכבים, ובדיעבד אולי טוב שכך, אם זה הזבל שנקראנו לחלק.

אבל את הדבר המזעזע באמת גיליתי רק לאחר מספר ימים. מסתבר שהקלפים שחילקנו אפילו לא היו תרומה של דואר ישראל ... רחוק מזה! במשך שבועות הוצבו בסניפי הדואר קופסאות התרמה שביקשו מהעוברים והשבים 5 שקלים בשביל לשמח ילדים חולים. כך האזרחים תרמו, הידוענים קידמו, דואר ישראל הרוויחה, וג.יפית עמדה בצד וחיככה ידיה בהנאה. ככה עושים עסקים, ילדים.

– –

אגב, בהזדמנות זאת לראשונה יצא לי ממש לדבר עם ידועני הריאליטי מהתוכניות המקבילות (והפופולאריות־יותר, כי ככה זה כשאתה בערוץ 2). הרושם שנוצר אצלי הוא שמדובר באנשים משכמם ומעלה, ככל שמדובר במדדים המיינסטרימיים להצלחה: מבלים במקומות הכי שווים, מיח״צנים מועדונים, ממיינים בחורות, קומתם גבוהה והליכתם זקופה. אפילו בוריס, שהתצטייר בדמיוני כאנדרדוג שקט בעקבות עזיבתו ראשון את בית האח הגדול, התגלה כבעל גינוני פלייבוי הדוניסט. שוב ראיתי בבירור את הניגודיות המוחלטת בין משתתפי הריאליטי הממוצעים, המחפשים לשפר את מקומם בביצה, לחנונים שלא ידעו ביצה מה היא. לא ארחיב עוד בדברים, כי יש לי תחושה שלכולם כבר נמאס שאני דש בנושא, ושאני צריך למצוא לעצמי תחביב חדש (חבל שסריגה כבר תפוסה).

הבלוגרים של נאור [2]

ביום רביעי החבר'ה מערוץ 10 ערכו לבלוגרים פגישה אינטימית עם נאור ציון. בפגישה ראינו את הפרק הראשון של העונה, שהיה כצפוי מצחיק. נאור היה מרוצה מכך שצחקנו במקומות הנכונים, בהתאם לצחוקים המוקלטים (מה שנקרא canned laughter). הוא סיפר שכאשר יש "צחוקים", הרבה יותר כיף לו לראות את הסדרה שוב ושוב בשלב העריכה (כשמוצאים את ה"באגים", כדבריו), ושבעצם הוא עושה את זה בשבילנו, כשנצפה בשידורים חוזרים. אם כך, נאחל לו הרבה שידורים חוזרים.

על מה שנאמר בפגישה היו מספיק פוסטים, אז רק אשים פה את הפרומו המגניב שעשו לעונה הזאת, שהוא בכלל לא רעיון של נאור אלא של מחלקת הפרומואים של ערוץ 10:

[אגב, נאור, בתור איש טלוויזיה ששואף להפוך מסטנדאפיסט ערסים לכותב ובמאי, לא הפגין מי-יודע-מה בקיאות בתחום ה"מי זה קוונטין 'פאקינג' טרנטינו". כשאחד הבלוגרים התחיל לדבר איתו על MST3K, הוא הסתכל עליו כאילו הוא נפל מהירח. באותו הזמן, נאור התברר בתור צופה אדוק של "הפמלייה", שהיא טראש אמריקאי נחות. Not cool.]

הבלוגרים של נאור

אני ועידו: שמור לבלוגרים
(צילום: מאיה שובל)

בכלל לא הרגשתי כשזה קרה, אבל מסתבר שעברתי סופית מצד הסֶלֶבים (סֶלֶגים, אם תרצו) לצד הבלוגרים - כן, אלה שאומנם לא מוזמנים לאכול שרימפס וללגום שמפנייה, אבל יכולים לחרוץ גורלם של סלבים. טוב, אעלק לחרוץ גורלות, אבל אני לא יכול שלא להיזכר על הפרק ההוא ב"פמלייה" (Entourage) בו בלוגר ממושקף ומתוסכל מינית איים לקטול בביקורת בכורה של סרט הוליוודי גדול. ביום שישי הוזמנתי כאחד הבלוגרים לאירוע של ערוץ 10: בכורה של תוכנית דגל, סוגה עילית, התשובה הישראלית לסיינפלד, "החברים של נאור". הגעתי ב-5 דקות של איחור אופנתי, אבל אז כמובן גיליתי שההקרנה עצמה תחל רק בעוד שעה. את אותה שעה ביליתי בלהסתובב עם חבריי הבלוגרים, מאיה, עידו, אהוד ועדית, חלקם הכרתי עוד כשישבו בכיסאות הצופים של היפה והחנון. חוץ מזה, אכלתי גם הרבה עוגת פסיפלורה.

כל הזמן הזה, עידו ואחיו הסתובבו בלובי הסינמטק וחיפשו מפורסמים בשביל פרויקט ה"סלב ברקע" שלהם. אני מצאתי בשבילם את יובל המבובלבל, אבל חלק גדול ממי שהם מצאו, בכלל לא הכרתי.

אהוד קינן, inconspicuous.
(צילום: עידו קינן, חדר 404, cc-by-sa)

יובל סמו, Leisure Suit Larry
(צילום: מאיה שובל)

כמו שאמרתי, אני ממש גרוע בלזהות אנשי טלוויזיה (סינדרום ה"פאדיחות לשאול אותו מי הוא, אני אמור להכיר אותו") וקשה לי לדעת מי סלב ומי סתם במאי, אבל אחד מהם לא השאיר ספק: ברנש נמוך, בחליפה אפורה, מתחתיה חולצה שחורה פתוחה במקצת, עונד משקפי שמש גדולות ולפניו ארשת שביעות רצון עצמית. נראה שהדמות של יובל סמו ב"חברים של נאור", הטייס היהיר, לא רחוקה ממי שהוא באמת.

את ההקרנה פתחה ליאת פלדמן, מנהלת התוכניות של ערוץ 10, בנאום של "דווקא בימים כאלה מצווה לשמוח", כשהיא מתכוונת לגורלו הלוט בערפל של ערוץ 10. אחר כך גם הוסיפה "ותודה שבאתם ביום גשום זה". הקדמה מלבבת.

[עכשיו, אני לא מי-יודע-מה צופה בטלוויזיה, אבל יהיה לי חבל אם מבחר הערוצים המסחריים יצטמצם לאחד. אני מבין שהשוק מכוון לכך ואני יודע שהבעיה גם בי (כי אני לא קונה מספיק יוגורט ואבקת כביסה), אבל אולי בכל זאת אפשר להשאיר שני ערוצים? בבקשה, תודה.]

למזלי הסדרה עצמה לא המשיכה באווירת יום השואה, אפילו להיפך. לא, לא נאצית, מצחיקה. האמת שכששמעתי את השם נאור ציון, חששתי מאיזה סטנדאפיסט ערס שמתמחה בלהצחיק ערסים אחרים עם "מכירים את זה שיש לך חברה עם ציצים גדולים...", אבל ממש הופתעתי לטובה. זה אפילו לא לא-מצחיק כמו שארץ נהדרת זה לא-מצחיק. זה ההיפך מלא-מצחיק, זה מצחיק, וזה המון להגיד על משהו שיוצא מהערוצים המסחריים. אגב, הפרק שהוקרן היה פרק כפול שצולם בסגנון מערבון ספגטי, וממנו למדתי בעיקר שבגיל 35 כל הגברים בארץ, אבל כולם, לוקחים ויאגרה. תחזית עגומה?

אחרי ההקרנה, נאור יצא לבמה, הודה לאמא ולאבא ולעוד חמישים חברי צוות, וסיפר קצת על העשייה של הפרק. נאור הצטייר כאיש מקצוע פרפקציוניסט, כשהוא סיפר שבזמנו החופשי הלך לצלם סצנות של tumbleweed עף ברחובות תל אביב, להשלים את אווירת המערבון. גורם לי לכבד את הברנש. חוץ מזה, הוא אמר שהוא ממש אוהב פידבק, אז הלכתי אחר כך להגיד לו שהיה אחלה. הוא חייך.

אגב, בעקבות כל עוגות הפסיפלורה שאכלתי שם, ואכלתי הרבה, עלתה בראשי השאלה: איך ההומלסים לא מחזיקים איזה בלוג, או אפילו טוויטר, של מקומות שמחלקים אוכל חינם? אירועי תקשורת, כנסים של מיקרוסופט, הגיע הזמן שמישהו יעשה איתם משהו שימושי.

יצאתי לסקי

רואים אותי?

שלט כחול שמאלה, שלט שחור ימינה, התייעצות קטנה עם החברים ואני כבר דוהר למטה, הרגליים מנסות לבלום אבל המוח חושב רק על איך לעקוף את כל הנודניקים האלה. בהתחשב בכך שאני נלחץ בכל פעם שהמחוג שלי עובר את ה־110 על כביש החוף, יש בזה משהו אירוני. אבקת שלג עפה לעיניי, כמו טיפות גשם מגלגלי הסמיטריילר שלפניך. אני שם את המשקפת ויוצא לעקיפה. רוח האלפים מקפיאה את אוזניי והעיניים מסתנוורות מרוב לבן, מבט אחד ארוך על הנוף המהפנט... מבט אחד ארוך מדי. שיט, איבדתי שליטה, שיט. אני נגרר לאורך המדרון, שיט שיט שיט! המגלשיים עפות לכל הכיוונים, השלג הקר חומק לתוך המעיל, האדרנלין שוטף את הגוף.

בעצם, כדי להבין מה לי, תוכניתן צנום שנכנס ללחץ מכדורגל שעף לעברו, ולגלישה, צריך להבין מה היא חופשת סקי בשביל ישראלי: זה מצד אחד להתלהב משלג כמו כושים מזימבאבואה, ומצד שני להראות לכל האירופאים שאנחנו כאן, ביניהם, שותים את ה־Glühwein שלהם וחותכים אותם בסיבובים. זה מצד אחד להיות בורגני אופנתי, ומצד שני להביא באקסטרים (אפילו שבינינו, אני גולש כמו סבא). מה שבטוח, זה עדיף על נופש באילת - עיר שאחד ממכרי הטיב להגדיר כ'עפולה עם אטרקציות'. אז אחרי שעבדתי נורא קשה בשנה האחרונה (בלפתור באגים, להצטלם עם תיכוניסטיות ולהיראות מבולבל), יצאתי לאבוריאז (Avoriaz) שבאלפים הצרפתיים. אגב, דוברי צרפתית קוראים את זה "אָבוֹרִיאַה", כי הם לא יכולים להוציא את ה-ז' מהפה.

להלן הרשמים שלי מצרפת. נתחיל בדברים הטובים:

• השלג - לצרפתים יש המון, המון! אתר ענקי שקשה לכסות את כולו בשבוע אחד.
• העיירה מושלגת כולה, ואין בה כניסה למכוניות. לסוסים דווקא יש, אם זה עוזר לכם.
  
• בניגוד לשמועות הזדוניות, בצרפת יש יופי של חיי לילה. אין את הקטע האוסטרי של לשתות ישר אחרי הגלישה (après-ski), אבל יש לאן לצאת בערב. נוצר לי הרושם שהאתר בו היינו יחסית זול, כי הנוף הרגיל של מבוגרים דשנים התחלף בצעירים דנים שיכורים. זכור לי לטובה מקום שנקרא The Place: מאוד מזכיר לי את "המאנקיס" באילת, רק שכולן מדברות דנית.
• בטיסות של Swiss מחלקים שוקולדים בלי הגבלה.
  

ועכשיו לדברים הגרועים:

• שורות רבות נכתבו על הכנסת האורחים של הצרפתים. האמריקאים כתבו על זה עוד ב־1945. אני לא מרגיש צורך להוסיף.
  
• ski-in/ski-out זאת פיקציה שלא עדיפה בשום צורה על מלון שנמצא בקרבה סבירה לרכבלים.
• מרק הגולש, ארוחת הצהריים האולטימטיבית של הגולש שרוצה גם להמשיך לגלוש, עם לחמניה - גם מרק, גם בשר, גם קליל וגם עולה רק 5 יורו. מרק הגולש קיים בכל מסעדה אוסטרית, אבל נעדר כליל מצרפת. מרק הבצל הדלוח והקרפים ממש לא מחליפים אותו.
• מה שדווקא קיים בכל המסעדות הצרפתיות זה פונדו שלוש גבינות. מספיק סועד אחד שבע שולחנות ממך כדי להפריח ריח של גרביים מסריחות במסעדה שלמה.
  
• הסאונה היא המקום להירגע בסופו של יום גלישה אינטנסיבי: לשחרר שרירים, להחליף סיפורי קרב, להשוויץ בסימנים כחולים ולהחליף רשמים על השיקסע שיושבת לידכם (בשפת הקודש, כמובן). אז זהו, שבצרפת אין סאונות טובות, לא בחינם ולא בתשלום. לסאונות שיש שם צריך לבוא לבושים, ולא סתם לבושים, אלא אך ורק ב־Speedos. כל זה לא מפליא אם נזכרים שמדובר באומה שרק לא מזמן הכירה בצורך במקלחת.

לסיכום, חזרתי ללא שברים, עם נעלי סקי חדשות ועם בקבוק של Genepi. בעצם, נמאס לי לכתוב ויש אנשים שמשחקים Rock Band בסלון, אז אלך לפתוח אותו. צ׳ירס!

הלכתי לחפש תרבות אחרת

ה־16 לדצמבר 2008, מול מוזיאון תל אביב. (צילום: ניר אופק)

ביום שלישי הלכתי עם ידידה לעצרת תרבות אחרת, עצרת שבאה למחות על השתלטות הריאליטי על לוח השידורים שלנו. היעד המתבקש לביקורת היה כמובן האח הגדול, אשר במהלך החודשים אחרונים צפה מתוך מסכי הטלוויזיה על כ־30% מאזרחי המדינה. זמני השידורים של "האח הגדול" נהפכו קודש, ודחו כמו משחקי כדורגל כך גם בחירות לרשויות מקומיות. דווקא משום כך, בהתרסה נגד הצופים המכורים, נקבעה העצרת ליפול בדיוק על שעת השידור של גמר "האח הגדול", בתקווה שהעם יצביע ברגליים ויתפקד ברחבת מוזיאון תל אביב.

אודה ואתוודה שגמר "האח הגדול" לא היה בראש מעייני באותו ערב. כבר עמדתי להישאב עם ה־Visual Studio אל תוך הלילה, אבל אז נזכרתי שיש עצרת מעניינת בתל אביב. כהרגלי, הגעתי באיחור משמעותי, גם בגלל הנטייה שלי להיתקע בעבודה (רק כדי "לסיים עוד משהו קטן"), וגם בגלל התעקשות ילדותית שלי לעקוב ברחבי תל אביב אחרי טנדר של חדשות ערוץ 2 במקום לנסוע ליעד. עד שכבר הגעתי למקום, הכריז המנחה "ועכשיו נשיר את שיר הסיום" והעומדים על הבמה פצחו ב"אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת".

תם הטקס, פקחנו את עינינו, והנה נשארה עוד כחצי שעה של הגמר! - העירה הידידה בצדק. היתכן שמארגני העצרת השאירו את הפתח לאנשים לרוץ הביתה ולראות את רגעי השיא? סיכמנו בינינו שבהמשך הערב נמנע מלראות את המשדר, לשמוע על המשדר או אפילו לגלות את זהות המנצח.

הסתובבנו עוד קצת בין השנת-שירותניקים, שהיוו את רוב המשתתפים בעצרת, פגשנו כמה אנשים מוכרים, והמשכנו לסושייה עממית באבן גבירול. בעוד אנחנו לומדים את התפריט, נכנס למקום לא אחר מאשר המיני-חנון מיני-סלב איתי חזן, מתיישב לידי ושם על השולחן טלפון דור 3.5 חדיש, ועליו מוקרן - כן,כן - המשדר המרכזי, גמר "האח הגדול" בשידור חי. "בוא בוא, תראה!", הוא מושיט לי את המכשיר בקלילות דעת שבה מגיש שוטה הכפר לרבי כריך עשר דקות לפני צאת יום הכיפורים. "לא, אל תעשה את זה!", מפצירה בי הידידה — דהיינו, הגענו כל-כך קרוב, ועכשיו תכנע? שמתי על ראשי את הקפוצ׳ון, והפנתי את גבי אל המכשיר בן הדור השלישי ופניי לבחורה היפה (אם נתפס בי משהו מהשינוי...).

כ־10 דקות לאחר סוף המשדר, הידידה קיבלה סמס מההורים. הטובים ניצחו. התנועה חזרה לרחובות.

ביצת הקלרה

עד גיל 21, העברתי את לילותיי כמעט בלעדית בלשבת מול המחשב. בשנים האחרונות הצטרפו לרפרטואר שלי גם פאבים שכונתיים ומקצת מועדונים "אלטרנטביים" (מסיבות דארק אייטיז, שגם אם אתה צופה VH1 אדוק, לא תכיר את מה שמנגנים שם), אבל שום דבר לא הכין אותי למקומות בהם אסתובב בתור סלב־אינסטנט.

עם עליית "היפה והחנון" לאוויר, התגבשה בין התמודדים מסורת של צפייה משותפת (כן, גם אנחנו ראינו את הפרקים לראשונה). צופים בפרק, נזכרים, צוחקים וטופחים אחד לשני על השכם, ומה נעשה לאחרי הצפייה אם לא לצאת למקום הכי לוהט בתל אביב כדי לפזר את אבק הכוכבים שדבק אלינו ולחגוג את היותנו אנחנו, אנשים שנפל בחלקם שפע בלתי-צפוי? כך מצאנו את עצמנו, בהנהגת רוקסן והבנות, מגיעים למעוז הבליינות של ימי רביעי: ה"קלרה".

קלרה: הדֶק הצופה לים - לאומן המיוסר. [צילום: אורי חיון עבור לילה]

הרושם שלי החל להוויצר עוד בכניסה. עם הגיענו למקום, נפרש לנגד עינינו המון אנושי מבעבע העוטף את המחסומים שבכניסה למקום (עוטף, ולא משתרך בתור כפי שזה היה במדינה אירופאית). הבליינים הצטופפו כאילו זאת 1993 והסלקטורית היא מייקל ג׳קסון בכבודו ובעצמו, ואני התחלתי לתהות אם מחלקים בפנים זהב. עד אותו יום, ההיתקלות היחידה שלי במושג 'סלקציה' הייתה בעיתונות, ואילו עכשיו מצאתי את עצמי מנסה בכל כוחי להפנות את תשומת לב הסלקטורית אלי — רק מבט אחד, שתבין מי אנחנו! — אבל זה בלתי אפשרי כי אלה שממתינים לפניי, כמו גם כל שאר הגברים במקום הזה, גבוהים ממני בראש לפחות. עמדנו בחוץ כרבע שעה עד שרוקסן, שהייתה כבר בפנים, יצאה החוצה, סימנה משהו לסלקטורית וחיש מהר מצאנו את דרכנו אל השער הנכסף. כמובן שגם פה צריך משנה זהירות: לא מפקירים חברים בשטח, ולכן כל עוד לא נכנסה כל החבורה איתה הגעת, יש להחזיק ידיים בשרשרת אנושית, אחרת ההמון יחתוך את החלשים מהקבוצה, ואחר־כך לכו תוכיחו לרוסי הגדול שיש לכם אחות.

אני נכנס פנימה. האוויר הפתוח. מרחוק נשמעת מוזיקת אלקטרו, סימן היכר של שנות ה־2000 המאוחרות. עולה במדרגות אל הדֶק ושוקע בביצה. בר מעגלי, שולחנות נמוכים עם ספות, אנשים יפים. כל הבחורות בנעלי עקב, את חלקן זה עושה אף גבוהות ממני. ה־1.75 שלי פתאום נראים נמוכים נורא. אנשים בפוזה, חולפים על פניי בלי לחייך, מחפשים את סמלי הסטטוס. אני שואל מישהי אקראית - "מה מביא אותך לפה?" — "לראות ולהיראות", היא עונה לי בכנות מרשימה, "אין סיבה אחרת להיות פה". צודקת, שליש גולדסטאר ב־26 ש"ח זה בטח לא מה שמביא אנשים לקלרה, אבל אם תבוא ביום הנכון, תוכל להחטיף מבט על בר רפאלי.

שוגר־דדיס יושבים עם הדוגמניות שלהם, ולצידם דלי ובו בקבוק אלכוהול יקר כלשהו. השוגר־דדי אף פעם לא לבוש בהידור: לעומת צוללי הביצה שמפזזים על הרחבה עם חולצות מכופתרות ותסרוקות מוקפדות, הוא יושב על החבצלת שלו, לבוש מכנסיים שחורות, טי־שירט שחורה צמודה, וראשו - גלח. כל מראהו מלמד על דמותו של גבר האלפא, זה שלא זקוק לנוצות טווס כי כל הסוואנה שלו.

אני עובר ליד שוגר־דדי כזה, והוא נתקף התלהבות ילדותית-שיכורה: מזמין אותי לשבת איתו, מוזג לי כוסית משקה, שם ידו בידידותיות על כתפי. גם חברתו הצעירה מצטרפת, אם כי היא מראה איפוק בכל הנוגע לקירבה פיזית. "ראינו את התוכנית שלכם ביום שבת שעבר, מה-זה צחקנו, הן באמת כאלה סתומות?". בהמשך הוא מזמין את כולכם לבוא להתארח בארמון שלו בהרצליה פיתוח, ותביאו כמה מהבנות כמובן... [עֹז אחר־כך יאמר לי, בצדק, שאם היינו נענים להזמנה כזאת, היינו מגיעים לשם על תקן ליצני־חצר.]

החבורה הסֶלֵבית שלנו מקבלת הרבה אהבה. אנשים מודיעים בגאווה שהם מעריצים גדולים, בחורות קופצות עלי ומפצירות בחָבֵרה שתצלם, תצלם מהר! - תוך שהחברה מתעסקת בקדחתנות בתפעול מכשיר דור ה־3.5 שלה. בכלל, הבחורות בימי רביעי של הקלרה יפייפיות, צפונבוניות, אפילו אקדמאיות. עם זאת, אני לא מרגיש שום חיבור אליהן, שום יכולת אמיתית לתקשר. עולם התוכן שלנו לא מאפשר לנו להתקרב, אותו עולם תוכן שגרם להן מראש להגיע לקלרה, ולי להדיר רגליי ממנה (עד שגל גדול בא וסחף אותי אל החוף הסלעי שלה). כמובן שהיפיפיות שלנו ממש שוחות במקום הזה. הן מכירות את כל הקודקודים החשובים ונראה שהן ממש נהנות לבלות שם, כאילו הביצה היא הבית שלהן.

לסיכום, אוסיף עוד הגיג של ידידה:

אז אתמול הייתי בקלרה. ויחד עם כל חבריך החננות המגניבים (אגב, רוקסן נראית מדהים), היה פליט ראליטי נוסף וטרי - שבדיוק נפלט שלשום מבית האח הגדול.

שמו של הפליט הזה הוא "ערן", ואם אתה לא מכיר את הדמות שלו, בוא נגיד שהוא נראה סבבה (לא מדהים), אבל מאוד גיזעני המופוב וטיפש, ובגלל זה הוא עף.

קיצר, בעוד אני רואה כוסית פה, כוסית שם מפזזות סביב החברה החננות מהתוכנית (לא באות בהמוניהן), אני רואה 2 כוסיות יפהפיות סביב אותו ערן, ועוד כמה כוסיות מתלחששות מסביבו, ובאות לעשות לו עיניים.

עד כאן הכל טוב ויפה. רק מה, בערך ב 3 בלילה, קפצתי לשירותים להסתדר וכו'. ואז אני קולטת את אדון ערן נכנס לשירותים מחובק עם שתי הבנות הכוסיות ממקודם (הם הלכו להתאמן אוראלית).

ואני חושבת לעצמי , איך זה שבן אדם שמצטייר כ"כ גיזעני ודפוק, ככה נמרחות עליו כוסיות, בעוד שעל החננות איכותים ביותר (אמנם לא כולם עם ריבועים בבטן..) זה קורה בתדירות הרבה יותר נמוכה...

העדפות מוזרות יש לבנות ישראל, ואולי בכלל זה קשור לריטינג?
אולי זה בגלל שהוא פליט יותר טרי מהריאלטי, ובעצם ככה נמדדת רמת האטרקטיביות?

[כמו שאמר מפקד היחידה הג׳ובניקית שלי, לאחר שגולל בפנינו את בעיתיהם של החי״רניקים בימינו: "... ואת זה הבאתי רק בשביל שתקבלו פרופורציות".]