יום חמישי, 17 באפריל 2008

התברגנתי

בזמן האחרון התחלתי לצפות יותר בסדרות אמריקאית, בתקווה שיהיה לי על מה לדבר עם בחורות. כל יום שעה לפני השינה אני צופה בפרק או שניים של הסידרה התורנית. אחרי שסיימתי סדרות אינטלגנטיות כאלה ואחרות, הבשלתי לדבר האמיתי: לא, לא "סקס והעיר הגדולה", אלא Californication — גרסא גברית צינית וסקסית שלה. את הפרקים הראשונים, שנתנו לי תיאבון להמשך, ראיתי עם חברים. וכך, בזמן שהבנות ראו אינטריגות מטורפות, אני ראיתי יותר ציצי ממה שאראה בכל חיי — עיסקה שווה לשני המינים, ויעידו הדירוגים של הסדרה:


הסדרה מספרת על האנק (דיוויד דוכובני), רווק הולל וסופר ידוע, כאשר מעלילת הסידרה לא ברור איך הוא מוצא פנאי לכתוב בין כל הסקס הזה. אכן, להאנק יש מחסום כתיבה, וגם בחורה חדשה (אחת לפחות) בכל פרק.

הדירה שלו מבולגנת (בצורה מסוגננת שכזאת, כמו שהייתם מצפים מסדרה אמריקאית) והחיים שלו מעורערים. הניסיון היחיד שלו להקים משפחה מתפרק לו בידיים. אין לו עבודה קבועה. בכלל, האנק הוא גבר מקולקל למדי: שוכב עם נשים נשואות, קטינות, מופרעות, מפגין קשיי מחויבות, אימפולסיבי, חוצפן וציני להחריד — ונראה שזה רק מעודד נשים להימשך אליו.

פנטזיה גברית קלאסית, לא? לכאורה, זאת סדרה שנבנתה כדי שהגבר המונוגמי, כשהוא חוזר סחוט מהעבודה, יוכל לראות כוסיות ולשקוע בתוך הפנטזיה הזאת... לדמיין את עצמו לרגע רב-שגל, נוסע ב-convertible וגר בדירה יפיפיה. אז למה אני מוצא את עצמי כל-כך סולד מזה?

פתאום קלטתי - אני טיפוס יציב, שלא רוצה להיות פרויקט לתיקון של אף אחת. אני שומר על בית מסודר ואופי מרובע כי זה מספק אותי. בזמן שאנשים אחרים גרים בחורבות בלב תל אביב, אני משתדל להחזיק דירה מלאה בכל טוּב בהרצליה - וזה חשוב לי. הרצון לשבור חפצים מרוב עצבים זר לי (באחד הפרקים האנק מטיח את הלפטופ שלו בקיר*), ואילו לשבת עד הזריחה בניסיון לפתור בעיה - זה בדיוק אני.

בזמן האחרון יוצא לי להתרועע עם אנשי תל אביב (מרכז ודרומה). האנשים חמים והמרחק להיכרות ראשונית הוא כמרחק הושטת יד, אבל העובדה שביליתם אחלה ערב לא אומרת שתיפגשו שוב. הבית התל אביבי לא צריך להיות מסודר: הוא צריך ספות וסמים. קלילות, חיוביות, חוסר-מחויבות.

יש אנשים שפורחים באווירה התל אביבית. אישית, אחרי שאני טובל בה ליממה, אני צריך לתלות את עצמי לייבוש בהרצליה — לפגוש כמה חברים טובים, לכתוב איזה פוסט, ללטף את החתולה. זה אני: מאוזן ומרובע.

* הלפטופ שהאנק מטיח בקיר הוא, למרבה המזל, של Dell. זה נותן לו את התירוץ ללכת ל־Apple Store בסצנה הבאה. יש גבול לפרסום הסמוי?

יום שלישי, 15 באפריל 2008

עברתי למק

לא, זאת לא סידרה אמריקאית ולא משלמים לי על זה.
המחשב החדש שלי הוא לפטופ מק, מקינטוש. יהיו יתרונותיו אשר יהיו, המקינטוש מוכר בעיקר בתור המחשב היחיד שנותר מחוץ להשפעת המונופול של מיקרוסופט וה־Windows שלה. הוא האלטרנטיבה לכל האנרכיסטים בינינו, וסתם כאלה שלא סיימו את גיל ההתבגרות בהצטיינות יתרה אבל כבר לא גרים במרתף של ההורים (כי אז האלטרנטיבה שלהם הייתה נקראת "לינוקס"). ישנן עוד קהילות של חובבי מקינטוש, כמו הגרפיקאים והיאפים, אבל אצלם מדובר באופנה של ממש. תכל׳ס זה סתם עוד סוג של מחשב, אבל כל חנון יודע שמאחורי הבחירה הצרכנית-לכאורה הזאת (קרי איזה יוגורט לקנות, דנונה או יופלה?) יש השלכות סיוציואקונומיות, פוליטיות ומיניות.

בגדול, אני ממש אוהב את המחשב הזה. אני אוהב את המגע המתכתי שלו, אפילו שלפעמים זולג בו זרם של 12 וולט, שאינו מספיק כדי להרוג אבל מספיק בהחלט כדי לעצבן. אני אוהב את התקע המגנטי שלו, שמתנתק במשיכה קלה (יש לי בבית חתולה משתוללת...). אני אוהב את ה־Terminal שלו — מסך הטקסט שמזכיר לי את הלינוקס האהוב שלי.

האם הוא יקר מדי?
כן, מק זה עדיין יקר יותר בארץ. בארה״ב המחירים דווקא משתווים ליצרנים האחרים.

האם הוא יפה?
הוא סקסי, ובניגוד ל־Thinkpad שהוא ugly-sexy, המק הורס.

זה יותר טוב מ־Windows?
ברור שלא. הדבר הזה נתקע לי אינספור פעמים.

זה טוב לסבתא שלי?
לא. במשך 7 שנים תמימות כפיתי על ההורים שלי שימוש בלינוקס. עכשיו אני מנסה עליהם Windows. ומה אגיד לכם? זה לא המחשב שלא מתאים להורים, זה ההורים שאינם תואמי-מחשב.

איך מסתדרים עם כפתור עכבר אחד בלבד?
כמו שמסתדרים אחרי שכרתו לך את יד שמאל. הרי ממילא את הרוב עושים עם יד ימין, אז זה לא נורא, נכון?

מה הכי קשה בלעבור למק?
לספר להורים שאתה הומו.