פרק ראשון

את החוויה שלי מהצפייה בפרק הראשון אפשר למצות ב-
איזה כיף, אנחנו בטלווזיה!

מעבר לכל התוכן, מעבר לכל ה"איך יצאתי?", זה פשוט תענוג נרקיסיסטי טהור לראות את עצמך על מסך הטלוויזיה, ועוד לקבל על זה מלא תשומת לב. למחרת אתה מוצא את עצמך בתענוג נרקיסיסטי נוסף: פתאום פונים אליך ברחוב, מזהים אותך, שואלים אותך שאלות. פייסבוק. ג'פאניקה. פתח תקווה. בן לילה הפכת לדובר של תוכנית ש־15% מהמדינה צפו בה אתמול.

היפה והחנון: לא בוצע בתנאי מעבדה; ניסוי בביתכם עלול להניב תוצאות אחרות.

עיקר השאלות היו על האינטלגנציה של היפות ועל המוטוריקה של איציק. האם מישהו מכניס לבנות מילים לפה? האם מישהו מושך לאיציק בחוטים? הרשו לי להבטיח לכם שלא. אני חנון מחשבים ולא למדתי 3 שנים בניסן נתיב, אז יכולות המשחק שלי שואפות לאפס, ואני חושב שגם שאר המשתתפים באים מאותו המקום. המניפולציה היחידה שאתם עוברים היא עריכה מגמתית, אבל מי שדמיין לעצמו את הוילה בתור מעבדה נקייה בה מתבצע ניסוי חברתי, אולי עדיף שמלכתחילה לא יצפה בתוכניות ריאליטי.

בלי קשר, כיף לי נורא לדבר עם כולכם, לשמוע אם אתם נהנים לצחוק עלינו, מתבאסים מהעריכה או שסתם זיפזפתם, ותזכרו - גם אם אתם פוגשים אותי בחוץ, לוגם בירה, אני בסך הכל בהפסקה מלתכנת איזה מודול ... ואת הפפיון שכחתי בבית.

נ.ב. ואם את מעריצה חמודה, אני לא מתעלם, אני פשוט מתבייש להתחיל איתך :)

נ.נ.ב. דווקא שי ודרור לא דיברו איתי.

היפה, הפרחה והחנון

"אחי, אתה מוכר לי אחושילינג!"

כשהצטרפתי לניסוי החברתי הידוע בתור "היפה והחנון", לא חשבתי על הפרסום לו אזכה בקרב בני 14 בחופש הגדול שלהם (שבטח נמתח ונמתח כמו מסטיק שנדבק לנעל). חשבתי על האתגר, חשבתי על הצילומים (איך אוגרים כל כך הרבה וידאו?)... על מי אני עובד? חשבתי על הבנות. גם אחרי שצפיתי ב־Beauty and the Geek המקורית, לא הצלחתי לקשר בין הבימבו האמריקאית לבנות הישראליות שמצפות לי בווילה. הן כולן מדברות שם אנגלית, נשמעות כאלה אינטלגנטיות. כמה רע זה יכול להיות?

אחד החברים עשה לי שיחת הכנה ארוכה, שבה הוא סיפר, בדעתנות האופיינית לו, על קיומן של הבנות ההן - בנות שהיופי שלהן עזר להן לפתוח כל כך הרבה דלתות, עד שהשכל שלהן עזב לסרוג לבד, בחושך. "זאת הזדמנות יחידה במינה בשבילך לפגוש כאלה בחורות", הוא אמר, ואילו אני נשארתי סקפטי - "אלו בנות שאתה יכול לראות כל יום, הזאת שחופפת לך את הראש אצל הספר, פקידת הקבלה שאף פעם לא העזת לדבר איתה...". הוא המשיך בשלו, "אלה בנות שהרגילו אותן לא להאמין בעצמן, שלא חושבות שהן מסוגלות ללמוד", כאילו מצטט מתוך סדרת ריאליטי אמריקאית (שהוא ללא ספק צפה בה יותר ממני). אבל אז הוא הפיל את הפצצה - "תאר לך אחת, פרחה, שאתה מנסה ללמד אותה משהו, והיא אומרת לך — די, מה אתה חופר?".

הדימיון המודרך עשה את שלו, והתמלאתי חלחלה. זוכרים את האלה מהתיכון, שהתמרמרו בכל פעם שהמורה לימד משהו שהוא "לא לבחינה"? תיארתי לעצמי אחת כזאת, שהיא לא רק שאינה סקרנית, אלא גם מפחדת שאם תלמד משהו אקסטרא, אולי משהו ישן ידחק לה החוצה מהראש. ואם זה לא מספיק, אז שתהיה גם פרחה. תיארתי לעצמי איך זה כשאתה צריך להסתדר איתה. סוג של גהנום.

וכך, המחשבות על הפרחה האפילו על המחשבות על הבלונדות ארוכות-הרגליים, וה"בהצלחות" שנשמעו לעברי (שההמשך המרומז שלהן היה "... שיצא לך שם משהו עם מישהי") נבלעו אל מול החשש מאותו יצור מיתולוגי, היפה.

אבל לא לאורך זמן...
יום רביעי, ה־23 ליולי 21:00, היפה והחנון עולים לאוויר!

נ.ב. גדי סוקניק, eat dust!