בימים אלה אני עסוק בחיפושי עבודה ואלגברה של כיתה י׳, וכיוון שלא בא לי לכתוב על זה, אצא להפסקת מוזיקה, בהשראתו של יואב קוטנר האגדי (איך זה שהוא עוד לא מת וקבעו על שמו רחוב?).
לפני כחודש נתקלתי שוב ב
פראנקי סימון, מוזיקאי צעיר בן 24 אשר הכרתי ממסיבות של ידידה משותפת. במסיבות פראנקי נהג לתת שואו של וירטואוזו על הפסנתר המשפחתי, כאשר הוא מצטרף בנגינה למה שהולך באותו רגע במסיבה, בין אם זה Queen, Ace of Base או Jay-Z. לימים גיליתי שהוא קלידן בלהקה, ה־
Sixth Sense Band, ויש לציין שכיאה לוירטואוזו כמוהו, גם שאר חברי הלהקה בהחלט לא מסריחים. למעשה, מה שהם עושים איכותי למדי, לפחות מהפעם הבודדת ששמעתי אותם. למען הכנות, למרות שהתרשמתי לטובה, המוזיקה עצמה לא נגעה בי מספיק כדי שאפתח את
עמוד המייספייס שלהם לשמיעה רצינית, קצת כמו הדיסק של
רם אוריון שרכשתי ביציאה מהופעה ממש־מהנה שלו (האלבום "
כן"), ומאז לא שמעתי אפילו פעם אחת...
אבל פראנקי, כפי שהסתבר לי כשסוף־סוף תפסתי איתו שיחה רצינית, לא בונה עלי. הוא ולהקתו מכוונים להיות לפחות החברים החדשים של נטאשה, אם לא המאשינה הבאה. לפראנקי יש ספקות בנושא, לא כי הוא חושב שהם לא מספיק טובים, אלא כי לדעתו בעידן החדש לא נותר מקום למגה־להקות. לטענתו, כל המגה־להקות נוצרו עד שנות ה־90, והיום עם האינטרנט וה"רכוש להיט ב־SMS", אין דרך לבלוט לאורך זמן. כהרגלי, ניסיתי להיות לו לפרקליט השטן. מקווה לטובתו שצדקתי.
בלי קשר, פראנקי עדיין מראה מהוירטואוזיות שלו בבמה הפתוחה של ה־Sub Kuch Milega בפלורנטין בימי ראשון, יחד עם עוד כמה מוכשרים. בניגוד ללהקה, זה לא נוטה להיות רועש והוא שמח לקבל בקשות מהקהל. מומלץ; גם אני שם לפעמים.
עוד משהו שהלהיב את האוזן שלי לאחרונה -
onili (
דף מייספייס עדיף). הסגנון הוא עוד קצת ממה שאהבתי אצל
Le Tigre: פמיניסטיות לוחמניות צורחות בחינניות. זה תמיד יוצא להן בחינניות, השד יודע איך. למעשה, נטלי אוחיון והרכבה לא רק עושים לי נעים באוזן ובעין, אלא גם בלב. לשמוע אלקטרו כחול־לבן פשוט פורט לי על המיתרים הציוניים, הקודמים לעשות זאת היו
Terry Poison. האם זה צירוף מקרים שבשני ההרכבים יש בחורות מאוד מיניות ופרנקופיליות?
אלוהים אדירים! הטרוסקסואל עוד מילא, אבל פרנקופיל?!
עוד דבר שהורדתי לאחרונה: האלבום
† (או כפי שאני מעדיף לקרוא לו, U+2020) של ההרכב הצרפתי
Justice, וכמו שהכרתם מהקליפ השווה שלהם
D.A.N.C.E., שכולל כמה חולצות שהייתם מתים לקנות ב־
Threadless, הם נורא כיפיים. עוד יתרון הוא שהצליל שלהם כל־כך דחוס שהוא נשמע בדיוק כמו שצריך ב־YouTube, מהרמקולים של הלפטופ שלי (מתחת לכרית, בחדר אחר...).
אבל הכי הרבה מכולם, שמעתי את Blackout, האלבום החדש של בריטני ספירס. תעזבו את בריטני לנפשה, המפיקים שלה — ללקק את האצבעות.
* כן, גם אני שמתי לב שהלינק ל-Threadless כולל את השם שלי. משלמים לי עליו בחולצות.
