tag:blogger.com,1999:blog-43327380960037397852024-03-19T14:15:53.404+02:00ברוסיה הייתי דוקטורהבלוג של איליה קונסטנטינוב, שברוסיה היה דוקטור ואילו בארץ הוא מטאטא רחובות צנוע.Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.comBlogger25125tag:blogger.com,1999:blog-4332738096003739785.post-19716111097921745482011-05-24T14:58:00.009+03:002011-05-26T13:52:28.807+03:00פיילוט לביקורת מישלן - קייטרינג אבי תורג'מן<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjm_IemQ8Kg3TwNgLbiA1FUDR2JrJqsuLtKdmw_jypsuzh7y8L8B5peA8qCEHs9W-SLjPzhQOJCEr6AyoDv9GbV0s3tjegjsdBpBkewwnl7Gww5_viAeKvslpjo2Nj1QvDf0C9mqDpr_f67/s1600/IMG_4981.JPG" imageanchor="1" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><br /></a>כבר שנה שאני גר במרכז תל אביב, ואני מתחיל לאמץ את המנטליות של עירוני מנוון. הנסיעה השבועית לרמי לוי פינתה את מקומה לביקור יומי בטיב טעם ("טיב טעם בעיר", כמובן), ובשביל להרחיק לנמל תל אביב כבר צריך סיבה נורא מיוחדת. דווקא בגלל זה אני שמח להזדמנויות הבודדות בהן אני יוצא מחוץ למטרופולין, מוכיח לעצמי שאני עוד יכול.<br />
<br />
<div dir="rtl">
לאחרונה הזדמנן לי טיול כזה, כשעֹז תלם (ההוא שהיה איתי אתם יודעים איפה) הזמין אותי לבוא איתו בתור הנספח שלו לענייני אכילה, דבר שאני תמיד שמח לעזור בו.<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjm_IemQ8Kg3TwNgLbiA1FUDR2JrJqsuLtKdmw_jypsuzh7y8L8B5peA8qCEHs9W-SLjPzhQOJCEr6AyoDv9GbV0s3tjegjsdBpBkewwnl7Gww5_viAeKvslpjo2Nj1QvDf0C9mqDpr_f67/s1600/IMG_4981.JPG" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjm_IemQ8Kg3TwNgLbiA1FUDR2JrJqsuLtKdmw_jypsuzh7y8L8B5peA8qCEHs9W-SLjPzhQOJCEr6AyoDv9GbV0s3tjegjsdBpBkewwnl7Gww5_viAeKvslpjo2Nj1QvDf0C9mqDpr_f67/s320/IMG_4981.JPG" width="212" /></a></div>
<br />
בחנוניות שהרשימה גם את עצמנו, הגענו ראשונים לאירוע, שנראה מרחוק קצת כמו חתונה: גינה גדולה של בית פרטי בהוד השרון (גדולה יותר מאי-אילו פארקים בתל אביב), שביל מואר בתאורה רומנטית ושורות של שולחנות לבנים. לחצנו את היד לחתן <b>אבי תורג'מן</b>, והלכנו ישר לזירת האקשן: צלעות המתעשנות להן על אסאדו, פויקה עם מרק על מדורת גחלים, ומנגל ארוך ארוך ומלא בכל הטוב שהיה פעם בתוך פרה. הקשבתי לעֹז מפטפט עם המנגליסט, שיחה של טבח אל טבח על חלקי פנים, ולקחתי לתשומת ליבי לא להתמלא יותר מדי בסלטים.</div>
<div dir="rtl">
<br />
<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgy0mO_DRCQDw52l3FmojSBKL_IRXUBArrXqEt_Z_e2l1jU94uFZrwBGYENchiDOVvUwWKeRBTHAdtE9D0ZdwL_NN3HEx26nyt1zNwFSdhKF0r9IdVId_9FFWasaFWnVd90LY7xkxZYluwe/s1600/IMG_5010.JPG" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="213" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgy0mO_DRCQDw52l3FmojSBKL_IRXUBArrXqEt_Z_e2l1jU94uFZrwBGYENchiDOVvUwWKeRBTHAdtE9D0ZdwL_NN3HEx26nyt1zNwFSdhKF0r9IdVId_9FFWasaFWnVd90LY7xkxZYluwe/s320/IMG_5010.JPG" width="320" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">אשכי שור, עם קישוטים של ביצי פסחא</td></tr>
</tbody></table>
</div>
<div dir="rtl">
באמצע הפטפוט הצטרפו אלינו שתי בנות, <b><a href="http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1990030" style="color: #333333;" target="_blank">אודליה</a> ומגי</b>, שעובדות במקאן-אריקסון, ובניגוד להרבה בנות יודעות גם לאכול. עכשיו טיפ - בנות מעולם הפרסום לא אוהבות שמדברים איתן על "מד מן". אם כן, אחרי כמה ניסיונות עילגים שלי לפתח שיחה על הסדרה היחידה בטלויזיה שאני מוכן לצפות בה, ירדנו למכנה המשותף הנמוך ביותר בינינו - היותנו אוכלי-חינם. זה עבד לא רע, ואח"כ הצטרפו לשולחן שלנו גם <a href="http://www.shgiot.com/2011/05/%D7%90%D7%91%D7%99-%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%92%D7%9E%D7%9F-%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%90%D7%97%D7%AA-%D7%A9%D7%A3/" style="color: #333333;" target="_blank"><b>מרינה</b></a> <b>ו<a href="http://cafe.themarker.com/post/2160681/" style="color: #333333;" target="_blank">ששת</a></b>, שגם הם אלופים בלאכול.<br />
<br />
לפני שאגיד משהו על הארוחה, צריך לציין שהיא הייתה כשרה לחלוטין, ולאחד כמוני שרחוק מהיהדות כמו חזיר יבלות, זה תענוג סדיסטי לראות שף טוב מתפתל כדי להרים ארוחה הגונה לגחמות של שבט נוודים עתיק ממדבריות יהודה. אז ככה, במקום פרוסות פרמזן עוטר הקרפצ'יו ב<b>פרוסות קישוא צרוב</b>, הקרמים היו על בסיס טחינה, והסורבה היה טעים בלי שום קשר לחלב. היו גם כמה דברים שעדיף ולא היו, כמו קרם ברולה פרווה, אבל זה נסלח, שהרי קרם ברולה הוא מאבות הקינוחים בכל מסעדה ישראלית, יחד עם מוס בווריה, עוגת היער השחור ולפתן שזיפים.<br />
<br /></div>
<div dir="rtl">
במקום חלב פרה, הארוחה העדיפה למצות את הדין עם הפרה עצמה. אכלנו את הפרה באופן תשתיתי, החל מהלחי, דרך השקדים, הלב, הכבד ועד לאשכים שלה. את רוב החלקים האלה מעולם לא טעמתי, אז לא אוכל להשוות אלא רק להגיד ש<b>שקדי עגל</b> זה טעים לאללה, ושלחי זה טוב לא רק לפלשתים. בנוסף הארוחה בלטה במגוון ועושר של הירקות ועשבי התיבול, רובם נקטפו כמה מטרים מאיתנו בגינה של אבי. אגב, כאן יש לציין שהאירוע התקיים כדי לחנוך את <b>הקייטרינג החדש של אבי</b>, ואם יהיה לכם קייטרינג כזה בחתונה שלכם, הרב עוד עשוי לקצר בדיבורים מיוזמתו.<br />
<br />
עוד זכורים לי לטובה: הירקות הכתומים במירין ושמן שומשום, ובמיוחד <b>קריספ הגזר</b> (ממ), וקינוח ה<b>"פלודה".</b> בקשר לאחרון, אסתפק בתיאור שלו מילה במילה: <b>אטריות זכוכית מבושמות</b>, ציר סוכר וורדים, שומר ושעועית טורקית כמו סלט פירות, גלידת לימון פרסי, ושקדים מסוכרים. כן, אני רץ להכין כזה בבית.<br />
<br />
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-bottom: 0.5em; margin-left: auto; margin-right: auto; padding-bottom: 6px; padding-left: 6px; padding-right: 6px; padding-top: 6px; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">
<span class="Apple-style-span" style="clear: left; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><a href="http://www.blogger.com/goog_659248988"><img border="0" height="133" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhWhnGvF0eHwHPAYs_7k98FpUaMgbmzK8DriyS0pqqbMoviSYtrhpVoEkpnpbSIQKTUVysooRqZCYM-tMq8EnTn6r0lRnLTrrLu2158DP7D6y_qiPXL0iohM1E-9malt_8rmU-8bXTAegoy/s200/IMG_5143.JPG" width="200" /></a></span></div>
</td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="font-size: 13px; padding-top: 4px; text-align: center;"><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px;">
"פלודה"</div>
</td></tr>
</tbody></table>
</div>
<div style="text-align: right;">
עד כאן איליה, מבקר מסעדות נודע, מעניק לאבי תורג'מן 4 כוכבי מישלן ותודה ענקית על האירוח בביתו, והטעימות ממטבחו, והיין שזרם, והערב הנהדר.</div>
<div dir="rtl">
<br />
<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEguZ5muLUCGHbBqxa0gVHzz1VLGbpPBHcBI5TIHfuMNNKk9VSR3WLO-r9uogNDSf-ZC9jIpVhRNEuugsQAkuZIM6Az-egq1y0iwgUTtAOKFtiyKD9YUbY7yL54Q6TevlVpQnjZ6L0flEPOg/s1600/IMG_5097.JPG" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEguZ5muLUCGHbBqxa0gVHzz1VLGbpPBHcBI5TIHfuMNNKk9VSR3WLO-r9uogNDSf-ZC9jIpVhRNEuugsQAkuZIM6Az-egq1y0iwgUTtAOKFtiyKD9YUbY7yL54Q6TevlVpQnjZ6L0flEPOg/s320/IMG_5097.JPG" width="213" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">גם אבי טורג'מן אוהב לאכול</td></tr>
</tbody></table>
נ.ב. ותודה לאודליה ממן על התמונות הנפלאות. שאר התמונות ב<a href="https://picasaweb.google.com/odel76/AviTurgemanSNewCateringMenu">אלבום שלה</a>.</div>
</div>Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-4332738096003739785.post-38972959492335257222011-03-07T04:21:00.004+02:002011-03-07T18:34:15.747+02:00עדכונים<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div style="text-align: right;">
חזרתי מעוד חופשת סקי (Les Arcs 1950, צרפת), שהפעם הייתה בסימן אקדמי. לקחתי איתי ערמת ספרים של האו"פ במטרה להקדיש כל רגע שבו אני לא גולש ללימודים. <b>ההישג העיקרי:</b> בשבועיים הספקתי להגיש מטלה אחת באינפי (בציון 65). <b>ההישג המשני:</b> אני ויאיר חכם למדנו להכין קרפים משובחים, עדינים ופריכים, ומסתבר שזה לא קשה בכלל. אגב, ערמת הספרים הזאת הכניסה אותי לעודף משקל רציני, עודף משקל שנפתר בהתגשמות נבואת הזעם עתיקת היומין - עליתי לטיסה בנעלי סקי, ובכך חסכתי 110 יורו (איזיג'ט חיים בסרט).</div>
<div style="text-align: center;">
- - -</div>
<div style="text-align: right;">
השגרה שלנו באתר הסקי הייתה בלתי מסיבתית-בעליל. את הבקרים העברנו בלשמוע על המהפכה במצרים, ואת הערבים בבישול ארוחת הערב ו<a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C_%D7%A7%D7%98%D7%90%D7%9F">יישוב קטאן</a>. ובכל זאת, הייתה שם גם קצת העשרה. אני הכרתי לרזי את Disco Partizani, ואילו רזי הכיר לי את <a href="http://www.youtube.com/watch?v=UNeJyrU6hYQ">ליין המסיבות של אריסה</a> (nsfw בכל מקום פרט, אולי, לגוגל). מסתבר שהבחור המגודל הוא שכן שלו במגדל הפאר.</div>
<div style="text-align: right;">
הנה, עכשיו גם אתם הועשרתם.</div>
<div style="text-align: center;">
- - -</div>
בנוגע לגלישה עצמה, התנאים היו סבירים-מינוס. כבר כמה שבועות שלא ירד באתר שלג טרי. זה מצב מזופט, שגורם להרבה מסלולים להיסגר ולכל נפילה להיות כואבת פי מאה. אחד החברים המוכשרים שלי אפילו שבר את היד. בכל זאת, לא נתתי לזה להפריע לי להגשים גחמה ותיקה -- לאחר 5 שנים של סקי, עשיתי מעשה ועברתי לסנואובורד. היה לי ברור שבתור אחד שלא מפחד משלג ויורד מסלולים שחורים, אשתלט על הסנואובורד הזה בלי בעיה, אז כשהלכתי להירשם להדרכה באי.אס.אף, ווידאתי עם הבחורה בדסק שאכן אוכל לעלות רמה כשאהיה יותר טוב מכל המתחילים. היא חייכה אלי וענתה, במבטא צרפתי כבד ובכלל לא סקסי, "כמובן שאפשר". כמובן שהכל התגשם עד כדי ההפך הגמור, וכבר אחרי שיעור אחד שני נורווגים חרוצים קפצו כיתה והשאירו אותי בתור הנציג היחיד של המין הגברי בקבוצה.<br />
<br />
זה די משפיל להיות הבחור היחיד שנשאר בקבוצת הפרגיות (לפני שתחשבו, באתר סקי כל אישה -- או שהיא שם עם החבר, או עם הבעל, או שאבדה כל תקווה שתינשא), ומילא המעמד המשפיל, אבל גם הייתי ממש גרוע. הנפילות שלי באו בצרורות: על הברכיים, על התחת, על הצלעות -- מקומות שעד אז לא יצא לי לקבל בהם סימנים כחולים, והכי גרוע לא בתגובה לשום סכנה ממשית. בקושי הצלחתי לעמוד על הבורד, ולכשהצלחתי נסעתי כמה מטרים ואז מתוך פחד דפקתי את הראש בשלג, ככה סתם, לא בכוונה. בסוף היום השני קניתי קסדה.<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="http://farm6.static.flickr.com/5140/5449484036_a71d0d7d8a_m.jpg" imageanchor="1" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" src="http://farm6.static.flickr.com/5140/5449484036_a71d0d7d8a_m.jpg" /></a></div>
המשכתי ליפול, הפרגיות החלו לפרוש, וכל הזמן הזה ידעתי שאם רק ארצה, אני אוכל לחזור למוכר והידוע, לסקי שבו אני מסוגל לרדת את אותם מסלולי ההתלמדות בעיניים עצומות. זה מצב שכזה, כמו ילד שלומד ללכת, כמו אמריקאית שמתעקשת להתאמן איתך על העברית שלה. אולי זה המשהו הזה שגורם לילד ללמוד ללכת, שגרם לי להמשיך ולהתעלל בעצמי עד שאצליח. ביום האחרון כבר הצלחתי לרדת ירידות כחולות בלי נפילות, פלוס-מינוס. <b>ההישג המרכזי:</b> הצלחתי לעשות את כל זה תוך שקשור לי חציל לראש. <b>ההישג המשני:</b> למדתי לעשות משהו חדש, משהו פיזי כזה של muscle memory. אם אפשר להסביר את זה אחרת, אז זה ממש כמו ללמוד הקלדה עיוורת.<br />
<br />
<div style="text-align: center;">
- - -</div>
אגב ללמוד לעשות דברים עם הגוף שלי, כבר כמה חודשים שכמה גורמים מנסים לשכנע אותי ללכת לריקודי סווינג, "הסלסה של החנונים". אומרים שלומדים שם לרקוד, ועוד עם בחורות. אני מצידי, בעקבות נסיון עגום עם סלסה לפני כמה שנים, משוכנע שיש לי שתי רגליים שמאליות, ועוד לא בטוח שהגיע הזמן לקרוא תיגר על הקביעה הזאת.<br />
<br />
<div style="text-align: center;">
- - -</div>
כשהייתי בן 22, והייתי מוצא דרכי לארוע שאין לי שום תחבורה סבירה להגיע אליו, אחד מחבריי הטובים היה אומר שאני לא נותן ללוגיסטיקה להפריע לי. אני מצידי הייתי מפטיר שאני פשוט בוחר את הדבר שהכי לא סביר לעשות, וזה בדיוק מה שאני עושה, כי דבר לא סביר, סביר שיש שכר בצידו. אין בזה שום היגיון, במובן המקובל של המילה היגיון, אבל בתור בחור שבדיוק השתחרר מהצבא, בלי יכולות חברתיות ובלי אוטו, זה גרם לי לחיות קצת יותר. האם הגיע הזמן להחיות את המנהג היישן?<br />
<br />
<div style="text-align: center;">
- - -</div>
<div style="text-align: right;">
העונה החדשה, "היפה והחנון 2", לא נעלמה מעיניי, ובכל זאת אני לא כותב עליה בבלוג, וזאת משתי סיבות: 1) נמרוד כבר עושה <a href="http://www.nrg.co.il/gevanew/owa/MORE.MAIN?pForChannel=channel_tarbut/private_column_folder/emekHasilikon&pbox=1">עבודה מאוד טובה</a> (בלהתאפק מלהגיד את כל מה שהוא חושב), ו- 2) העלילה לא ממש מעניינת אותי. עם זאת, בקרוב אקדיש כמה מילים לסלבים החדשים.</div>
</div>Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4332738096003739785.post-35213594693719483852010-12-21T01:14:00.021+02:002010-12-21T16:47:34.384+02:00באומנות כמו באומנות...<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<p$1></p$1><br />
<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: left; margin-right: 1em; text-align: left; width: 140px;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiq5flvvlg5-6ZL3Y43umCVt1XbjEPsKWkv14iiujr5UUfP8QV69XyO3VVsKTAkPBZJDv4PX4zSQUS0xm18NMLZJ5oTXLhd19Al-Le4Ikk0SX_yoFPsilaniCru82_r_e23JcvUQ0wsDwC8/s1600/sexy_nurse.jpg" imageanchor="1" style="clear: left; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="200" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiq5flvvlg5-6ZL3Y43umCVt1XbjEPsKWkv14iiujr5UUfP8QV69XyO3VVsKTAkPBZJDv4PX4zSQUS0xm18NMLZJ5oTXLhd19Al-Le4Ikk0SX_yoFPsilaniCru82_r_e23JcvUQ0wsDwC8/s200/sexy_nurse.jpg" width="133" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">סטודנטית צ'כית לרופאה (צילום אילוסטרציה)</td></tr>
</tbody></table>
<p$1><p$1>הבלוגוספרה הישראלית קיבלה בשבוע שעבר זריקת מרץ כמו שרק שערוריית סקס יכולה לספק. הכל התחיל כשבחורה בשם הילה מצאה באתר של "המרכז לאומנות הפיתוי" סיפור מתרברב של בחור, המספר על איך שכביכול שכב עם סטודנטית צ'כית שביקרה בארץ תוך שעות ספורות מרגע ההיכרות. אני מניח שכולכם כבר קראתם את <a href="http://hilanoga.wordpress.com/2010/12/13/%D7%94%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96-%D7%9C%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%A1/">הסיפור במלואו בבלוג של נועה</a>. </p$1></p$1>בניגוד למקובל בז'אנר הסיפורים האירוטיים, כאן הבחורה לא אמרה "אני רוצה אותך בתוכי" בשום שלב. למעשה, חוץ מ-"אני לא רוצה לנשק אותך כי אני לא מכירה אותך", לא נשמע שהייתה לה תרומה גדולה באקט הזה, וכשמוסיפים לזה את ההתנגדויות שלה, הסיפור נשמע באופן מחשיד כמו אונס. הסיפור הובא יחד עם הגיבוי שקיבל מהמרכז לאומנות הפיתוי, לאמור ממנו תראו וכן תעשו.<br />
<br />
<p$1><p$1></p$1></p$1></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<p$1>וככה הסיפור שנכתב ב-2006 הוצא מהבוידם של "המרכז" ונזרק היישר לדיון הציבורי של 2010. אינספור מגיבים התדיינו עליו בלהט, נשים וגברים, חלקם במישור המשפטי והאקטיביסטי, וחלקם על מה שזה אומר תכל'ס בינו לבינה. היו גם כמה ששמו את הדגש על השקשוקה שהוא הבטיח להכין לה. אין לי מה להוסיף בנושא, כי בקצב שבו אני מקדם עניינים, הבחורה בדרך כלל מתחננת שאעשה כבר משהו, וכי אני מכין שקשוקה מעפנה מפחיות של רסק, אבל אוכל להגיד דבר או שניים על מאפ"י בפרט ועל "קהילת הפיתוי" בכלל.</p$1></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right; width: 210px;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj4ZV58Va_2asDl_FOiWbcKgj4Zep59PCIt4hfel2qzMByPOUlaVFlqRlr42JbktWLflapnAYbnB5hjoMzuazcCw9F0ewAqzta44vHen5jPgvwx1ETVkBr4qrWQ5lrKNNXS2Jm8CQc48UEI/s1600/david_deangelo_cocky_comedy.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="168" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj4ZV58Va_2asDl_FOiWbcKgj4Zep59PCIt4hfel2qzMByPOUlaVFlqRlr42JbktWLflapnAYbnB5hjoMzuazcCw9F0ewAqzta44vHen5jPgvwx1ETVkBr4qrWQ5lrKNNXS2Jm8CQc48UEI/s200/david_deangelo_cocky_comedy.jpg" width="200" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">דיוויד דיאנג'לו (Double Your Dating), בטוח בעצמו מספיק בשביל ללבוש חולצה ורודה</td></tr>
</tbody></table>
<p$1>לראשונה נחשפתי לנושא בסוף 2005, כשחבר הביא לי לקרוא ספר עזרה-עצמית בשם Double Your Dating. הספר עבר באותה תקופה בין החבר'ה (בתור קובץ PDF), ועיקר המסר שלו היה להיות פחות רכיכה ויותר כמו צב נינג'ה - מדליק אבל חוצפן. בהיותי בחור סקרן, מהר מאוד גיליתי את החצר האחורית של כל העסק -- "קהילת הפיק-אפ", שזה שם מפוצץ </p$1>ל<p$1>אינספור פורומים של גברים המנסים להתמודד עם תחום מאוד מרכזי של להיות גבר: כיבוש הנקבה.</p$1><p$1></p$1><p$1></p$1><p$1></p$1><p$1></p$1><p$1></p$1></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<p$1>ל"קהילת הפיק-אפ" היה מן הנכון להוסיף את שם התואר "...הסודית", לא כי חלילה קשה למצוא אותה אלא בגלל תחושת הייחוס של הגברים המשתייכים אליה, כאילו היו חברים ב"בונים החופשיים" וגילו זה עתה את צופן דה-ווינצ'י. בהתחלה לומדים את </p$1><p$1>הלקסיקון (שמאוד דומה בין הפורומים השונים) והרעיונות הכלליים, ובהמשך משתייכים לגורו מסויים ול"שיטה" שלו (למרות שלא הרבה משתנה משיטה לשיטה). תוך הקריאה אתה מרגיש את עצמך נשאב לתוך קהילה סודית, עם שפה משלה ורעיונות מחתרתיים משלה, רעיונות שאמורים להציב אותך הרבה לפני כל אותם הגברים "הרגילים".</p$1><p$1></p$1><p$1></p$1><p$1></p$1><p$1></p$1></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<p$1></p$1><p$1><p$1><p$1>בניגוד ל-Double Your Dating, שנכתב בשפה אנושית, בפורומים האלה מדברים חנונית. השאיפה של חבר בפורום היא להפוך ל-PUA, קיצור של Pick-up Artist, אמן פיק-אפ, מושג אירוני למדי לחנון שהופך כיבוש בחורות לעיסוק טכני ומשולל רומנטיקה. על פניו זה נשמע דומה ל<a href="http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ForumPage.aspx?ForumId=30">פורום יחסים בתפוז</a>, אבל אחרי שמכירים מילון שלם של מושגים טכניים מבינים שמדובר באנשים שאיבדו כל קשר למיניות כפי ששאר העולם תופס אותה. </p$1></p$1></p$1><p$1><p$1><p$1></p$1></p$1></p$1>מתוך הקהילה הזאת עלו הרבה עסקנים ששאפו להפוך את הברברת של הפורומים לתוכנית לימוד שאפשר להעביר לחניכים, וגם לקבל עליה כסף. רוב העסקנים באמת היו דון ז'ואנים בכל רמ"ח איבריהם, שכתבו "דיווחי שטח" (חוויות מלהתחיל עם בחורות, בצירוף נקודות לשימור ושיפור) והתלהבו מכיבושיהם בדיוק כמו מר. שקשוקה שלנו, אבל אין ספק שחלקם גם היו ציניקנים שראו בקהל שלהם הזדמנות עסקית ותו לא.<br />
<br />
<div style="text-align: right;">
</div>
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: right; margin-left: 1em; text-align: right;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEi1Dzt7txgPI4QqccteKZ2OubxISgDW02ZjlSGu58MXKO2EILfztGTYgHzo_k6Ci_MSYs_cNJlW1HKrfCmI745gCmEAPzKc59_cMH5_iZwNRbUz5yo59M7xX2OX0g_he2CAJAcQ0SU6AFab/s1600/mancubus.gif" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEi1Dzt7txgPI4QqccteKZ2OubxISgDW02ZjlSGu58MXKO2EILfztGTYgHzo_k6Ci_MSYs_cNJlW1HKrfCmI745gCmEAPzKc59_cMH5_iZwNRbUz5yo59M7xX2OX0g_he2CAJAcQ0SU6AFab/s1600/mancubus.gif" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">מנקובוס: מפלצת אימתנית מ"דום" / פיקאפר</td></tr>
</tbody></table>
גם המרכז לאומנות הפיתוי החל את דרכו בתור שני צעירים דוברי-רוסית מאשקלון, יגאל שטארק ורומן ליבין, שהוקסמו מעולם ה"פיק-אפ" הגועש של מוסקבה. השנה הייתה 2003 ויגאל ורומן, כאחרוני חניכיהם, הגיעו לקניון עזריאלי שבתל אביב כדי להתאמן "בשטח" — על "פתיחות", "סגירות" ובכלליות על "להעיף לבחורות את הגג". המפגשים היו בהנחיית גורואים, חלקם מקומיים וחלקם אורחים רוסיים כדוגמאת אלכסיי לזלי ו"מנקובוס" (יש להגות במבטא רוסי כבד).<br />
<br />
כבר אז התלהבו השניים מ-NLP, מדע בלתי-מדעי מתחום השיווק המדבר על "תכנות" של אנשים דרך שימוש נכון בשפה, כלומר איך צריך לדבר אל בן אדם כדי שיעשה את מה שאתה רוצה ממנו (בשלב זה אנחנו מניחים שגם בחורה יפה היא בן אדם). ככל שהמשיך הזמן, השתכללו השניים אבל בעוד רומן פנה לכיבושים והפך לשובר לבבות מקצועי, נראה שאת יגאל עניין יותר הצד העיסקי של העניין. הוא החל לעבוד על תרגום החומרים הרוסיים לעברית, ופרסם אותם בשמו; בנוסף החל מתעניין בדינאמיקה של כתות. ב-2004 כבר הפעילו השניים <a href="http://subscribe.ru/archive/country.il.cimes/200412/24013951.html">"אימוני שטח" בתשלום</a> לציבור הרוסי, וגם החלו משווקים תוכנית הדרכה ואימון לדוברי עברית בשם "טירונות 69", המבוססת על משנתם (המתורגמת) של גורואים מרוסיה. מאוחר יותר אימצו את השם המקצועי-יותר "המרכז לאומנות הפיתוי".<br />
<br />
<div style="text-align: right;">
לימים הפך מאפ"י לעסק מצליח וגרר אחריו מתחרים רבים, ביניהם "<a href="http://www.pitui.co.il/">לאב אקדמי</a>", "<a href="http://www.dmen.co.il/">DMen</a>", "<a href="http://donjuan.co.il/">דון ז'ואן</a>", "<a href="http://www.babemaster.co.il/">בייבמאסטר</a>", "<a href="http://www.mysod.co.il/">mySod</a>"'. אני בטוח שיש עוד כמה שפספסתי, אבל זה לא משנה כי ה"מדריכים" ממילא נעים בין החברות, ומאפ"י היא החברה היחידה הבאמת-מצליחה בתחום. כולם פונים לאותו קהל של גברים שמרגישים שמשהו תוקע אותם, שהם לא מסוגלים ליצור קשר, או בפשטות שכולם מזיינים ורק הם לא. אולי האירגון היחיד ללא כוונות רווח בסיפור הוא <a href="http://alpha-il.com/">Alpha-IL</a>, קהילה וותיקה שהוקמה על-ידי בחור בשם דן, אשר מאס במיסחור של תחום שנולד דווקא מהרצון לעזור לזולת.<br />
<br />
<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<p$1></p$1><p$1></p$1><br />
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="float: left; text-align: right;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEi353YTKfK-JfcRhJfsd89qvyAatcMccOft8SvMzHT6oU1JLfzzifOR8nUntM5cptAnydiOuGwEmSH9LZhc_gXpS9Fgj8kgEKWMR5wnRrGWc_7v9Z3_56U0lPyvclisr1SCTXarabKt6c7U/s1600/foo.PNG" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEi353YTKfK-JfcRhJfsd89qvyAatcMccOft8SvMzHT6oU1JLfzzifOR8nUntM5cptAnydiOuGwEmSH9LZhc_gXpS9Fgj8kgEKWMR5wnRrGWc_7v9Z3_56U0lPyvclisr1SCTXarabKt6c7U/s1600/foo.PNG" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">אני, בפורום של מאפ"י. מאז רזיתי.</td></tr>
</tbody></table>
<p$1>בפורום של מאפ"י שרצתי לא מעט. שמות חלק מהמגיבים ב"סיפור ההצלחה" של Rosso, אותו קראתי כבר לפני כמה שנים טובות, מוכרים לי היטב. כשקראתי אותו בזמנו, לא חשבתי על אונס אלא על כמה שהכותב נשמע עילג. לא נוכל לדעת מה באמת קרה שם. אופן ההתבטאות שלו מאפיין "דיווחי שטח", שנועדו להיות כלי פרקטי של ניתוח והסקת מסקנות, כאשר בכוונה ממעיטים בסמולטוק. </p$1>הבלוגר סניה ולדברג, שעובד כמדריך ב"דון ז'ואן", אפילו <a href="http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=167524&blogcode=12222268">ניתח את הסיפור שורה-שורה</a> והסביר למה התכוון המשורר, שהרי גם את כתביו של זיגמונד פרויד אפשר להבין לא נכון כשהוא מדבר על "פירוק <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A0%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%A0%D7%99_%D7%94%D7%92%D7%A0%D7%94">ההגנות</a>" של המטופל.<br />
<br />
<p$1></p$1>מה שכן אפשר ללמוד מהסיפור זה דבר-מה על השקפת העולם של מאפ"י, השקפת עולם שלא יכלתי להזדהות איתה ועקב כך מעולם לא התפתיתי לללכת קורס שלהם. מאפ"י היא אימון מאוד דוגמטי, אגרסיבי ו-one-size-fits-all, המעודד את חניכיו "לא לבלום", דהיינו להמשיך ולקדם עניינים עם הבחורה כמה שמתאפשר. חשיבות רבה מוקדשת ללהגיע לסקס, שהרי רק אחריו הבחורה הופכת כנה:</div>
<blockquote>
<i>איך שגמרנו אני מוצא את עצמי שוכב על הגב, והיא שוכבת על הצד, פונה אליי עם שפת גוף פתוחה לחלוטין, ומסתכלת עליי כאילו אני המשיח... נזכרתי באמירה שעכשיו זה הזמן היחיד, אבל היחיד, שהבחורה אשכרה תהיה נורמלית, והחלטתי למשב אותה: </i></blockquote>
<blockquote>
<i>שאלתי אותה מה הקטע עם כל התירוצים שהיא נתנה לי - בשביל מה זה טוב?? </i></blockquote>
<blockquote>
<i>ואז היא אמרה משפט שלא ציפיתי שתגיד בכזו ישירות: "עזוב, זה סתם קטע שלי"....... </i></blockquote>
<blockquote>
(מתוך הפורום של מאפ"י -- "<a href="http://www.mapi.co.il/node/358">עקביות או לא להיות</a>")</blockquote>
<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<p$1>התפיסה הרווחת במאפ"י היא שאישה היא אלמנט בלתי-צפוי במשוואה של הפיתוי, ואם תתן לה חופש בחירה, לך תדע, אולי לא תאהב לשמוע את מה שהיא בחרה. אם כן, הפתרון של מאפ"י הוא לרסן את האישה, לרוב באמצעות כלים פסיכולוגיים הלקוחים מעולם השיווק, והרעיון של נשק בלתי-קונבנציונלי שיכול לאלף את הסוררת נשמע מאוד מפתה לגברים אנליטיים בשנות ה-20 לחייהם. יחד עם שעות לימוד ארוכות, תרגילים מביכים ולחץ חברתי ("אל תהיה מאונן"), ההבדל בין קורס של מאפ"י לכתות העצמה עצמית סטייל-לנדמרק מתחיל להתטשטש...<br />
<br />מאפ"י בנוי במודל של אירגון המנהל סדנאות</p$1> העצמה עצמית, אירגון שמטרתו לדפוק קופה בשוק תחרותי ורווי, שוק של מוכרי מנטרות והרגשה טובה. ככה זה, כשיש לך יומיים להרים 20 גברים על הרגליים, אתה לא יכול להרשות לעצמך להתייחס אליהם אישית. במקום זה אתה מצפה מהם להתיישר לפי איזה אידיאל גבריות. הקורס מנחיל להם כלים כדי "לראות תוצאות", להגיע לסקס. אמנם אלו לא בהכרח התוצאות שלשמם הם באו לקורס מלכתחילה, אבל הם כבר מזמן שכחו לשם מה באו.<br />
<br />
עם <p$1>זאת, רוב הבחורים במאפ"י בכלל לא אנסים עם תעודות. ב-2007 פגשתי כמה מהם לאימוני שטח, או כפי שנקרא בעגה המקצועית sarge. אפילו </p$1><p$1><p$1><p$1>הלכנו לקניון עזריאלי הידוע לשמצה, אותו קניון בו בנות ישראל חוו לראשונה את התופעה של "החניכים המציקנים". זה היה עוד בתקופה בה המאבטחים לא למדו לזהות את חניכי מאפ"י מקילומטר ולגרש אותם בבושת פנים. הרבה נזק לא עשינו שם; לא ביצענו משימות מפגע ציבורי כמו "תגרום לבחורה לסטור לך". היינו סך הכל כמה חבר'ה צעירים וקצת מבולבלים מנסים להשתחרר מעכבות, נותנים אחד לשני תמיכה מוראלית בנושא שפאדיחה בכלל להודות שאתה מתקשה בו. </p$1></p$1></p$1><p$1><p$1><p$1></p$1></p$1></p$1><p$1><p$1><p$1>אני חושב שזאת נקודה חשובה: הרבה צעירים במאפ"י מרגישים שרק עם חברי פורום אחרים הם באמת יכולים "לדבר על זה". רבים מהם גם יגידו שהחברים והמשפחה לא יבינו אותם, כלומר לא יסכימו עם הדעות המהפכניות של מאפ"י (כאן ההתנהגות שלהם מתחילה יותר ויותר להזכיר חברי כת). </p$1></p$1></p$1>יש לזכור שיש אנשים טובים וחכמים שעברו את הפורום של לנדמרק, הקורס של מאפ"י ואני בטוח שיש גם כמה סיינטולוגים טובים בעולם. יהיה זה עוול ללעוג לחניכי מאפ"י או אפילו לבטל בהינף יד את מה שהם למדו על יחסי המינים.
<br />
<br />
אני צופה בשבועות הקרובים עוד אשמע בבלוגוספרה דיבורים על "האונס", ואם תשאלו אותי, האונס מתפקד כאן בתור פשע שכולנו יכולים להסכים עליו. לא מהיום אנשים שונאים את מאפ"י. שונאים אותם מאז שהם שלחו את החניכים שלהם, פעם אחר פעם, לאותם מקומות להתחיל עם בחורות באותן דרכים מציקות. שונאים אותם מאז שהם פרסמו מאמרים מרתיחים המדריכים כיצד לבצע מניפולציה על בחורות. שונאים אותם כי מצליח להם.<br />
<br />
- - -<br />
<br />
ומה לגביי? הרי זה הבלוג שלי, לא תחקיר במקומון של לוד. אני לא מרגיש שעברתי שינוי בעקבות ההכרות עם עולם הפיק-אפ. כמו שלהופיע בטלוויזיה בפריים-טיים לא הוציא ממני את הבחור שנהיה נבוך כשבחורה מחייכת אליו, כך גם הפיק-אפ עבר לי מעל הראש.<br />
<br />
כלומר, לא ממש מעל הראש: קראתי, הפנמתי חלק מהדברים. היו דברים שעשו יותר נזק מתועלת. למשל, אני מופנם ומתקשה לחלק מחמאות, אז לקרוא מאמרים על איך שצריך להיות קריר כלפי בחורה או לא להתחיל איתה במחמאות לא הועיל לי. מה שהועיל לי היה להכיר אנשים שנמצאו באותו מקום בחיים כמוני, ולראות עוד אנשים מתמודדים עם אותם הקשיים.<br />
<br />
בפורום של מאפ"י העדפתי לתקשר עם אנשים יציבים יותר, שלא נוטים לאמץ את המנטרות של מאפ"י, ושלא סביר שישכחו את המשמעות של "לא". לאחר מכן איבדתי קשר עם התחום, ואני לא אמעיט בחשיבותה של קבוצת תמיכה, אבל בסוף כל אחד צריך לסדר את חיי האהבה שלו בעצמו, לפי העדפותיו וסטיותיו. עם הגיל אני מוצא בעצמי יותר רוגע, ביטחון עצמי ויציבות, ואם יש משהו שבאמת גורם בי לשינוי, זאת ההתבגרות הזאת.<br />
<br />
- - -<br />
<br />
ולסיום, אבקש מכם הקוראים להגיב -- מי משקר יותר, בנים או בנות?</div>
<p$1></p$1></div>
</div>
</div>Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.com10tag:blogger.com,1999:blog-4332738096003739785.post-41092295176957603512010-01-02T16:48:00.008+02:002010-01-10T23:52:24.091+02:00סיכום 2009: מה תזכור, מה?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div style="float: left;"><img src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjUgxluO8H77IozrM4qYQ_8jEphdlXStX8GU43tAbqWaBaW7DmI_ayhuOV0urMyAtaSJl7WzTX87qKctoHj7ERVHGGoW11RmrtVWPyz3HK0SzCzKN78EKlW_V1rI0sLhrdbIJje6I06bQQH/s320/strikeout.png" style="border: 0px none;" /><br />
</div>הרעיון מרגיש נדוש ,אבל אחרי שאתה נובר בזכרונות ושורות סטטוס, אתה מגלה הרבה רגעים ששווה להיזכר בהם שוב. אז הנה הרשימה שלי, יותר בשבילי מאשר בשבילכם.<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><br />
</div><a name='more'></a><br />
<div style="border: 1px solid black; float: left; margin-right: 10px; padding: 5px;"><img src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjAom1JTrrqRjB8e5urcEKV9jHBjg4HvYJ_kmjgvgTLtT-nL6OPYxkLKfxaEiLk7ZBstTcpAscqpnW8XJA4c_RCQhrZo2VzB-DIR9MfW67v8rZHezea2e8kkbW50VHWO6IHSsJhfvPcScak/s200/n802999391_2489580_6459965.jpg" style="border: 0px none; height: 200px; width: 150px;" /><br />
<span style="font-size: x-small;">ברלין, ♥</span><br />
</div><div></div><div><b>החברים שהכרתי. </b>מפעת צנעת הפרט לא אציין אתכם כאן. אתם יודעים מי אתם.<b> </b><br />
<br />
<b>נשים.</b> כנ"ל.<b> </b><br />
<br />
<b>הפכתי בלוגר.</b> <a href="http://ilyadoc.blogspot.com/2009/02/blog-post_20.html">עברתי צד</a>, באופן רשמי.<b> </b><br />
<br />
<b>חו"ל.</b> הפעם השנייה שאני בחו"ל כתייר, ואני קולט כמה זה היה חסר לי. <b> לקחים:</b> צריך לעשות את זה שוב, ועם אותם האנשים.<b></b><br />
<br />
<b>ברלין.</b> איזו עיר מדהימה. היית מתחתן איתה, אבל היא גיי.<br />
<br />
<b>יום</b><b> הולדת 26.</b> מילאתי את הדירה באלכוהול, מוזיקת דאנס ופי שניים אנשים ממה שהיא יכולה להכיל. אני לא מבין איך כל השנים האלה לא חגגתי ימי הולדת.<br />
</div><div><div><br />
</div><div><img alt="" border="0" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5422002826405728002" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj25P5-l4mVWF9A36ndJQubmL48cUmtBhq0tPbY1tlRYfod7mYd68yoQW3MPGPJSwLs-y2hMneWW6nCuI3SXBPqPmLPqfJww4JSR8gxncyt5M1K2_iBb74vIag-rnEPJPGMeN8j4MjYwyhc/s400/Note+to+neighbors.jpg" style="border: 1px solid black; height: 400px; width: 310px;" /><br />
</div><div><br />
</div><div>כשאתה עושה מסיבה בבית משותף, כדאי שתשמור על יחסי שכנות טובים. תליתי מבעוד מועד מודעה מלוקקת ורווית שקרים - "סליחה על הרעש, תודה על הסבלנות, אתם מוזמנים להצטרף". דווקא בגלל נימוסי הסרק האלה, ממש התלהבתי כשבאמצע המסיבה, הופיע בפתח דלתי הילד של השכנים, מלווה בחבריו, מחזיק בידיו אורגנית (הא?!). השכן בן ה-17, ילד טוב עם בלורית מטולטלת, שעד כה לא החלפנו יותר מ"שלום" במעלית, בא לחגוג במסיבה שלנו. האורגנית (שחזרה מיד הביתה) הוחלפה בכוס משקה. הבחור שתה, תפס ראש, התחיל עם סטודנטית. הסטודנטית זרמה, והשכן שהשתכנע שזאת המסיבה הכי שווה שהיה בה מעולם ("זה ממש אמריקן פאי כאן!"), מאז רק מחפש איך לשחזר את ההצלחה.<b> </b><br />
<br />
<b>מסיבה של בני 17.</b> השכן הפציר בי לבוא למסיבה שלו ושל כמה מחבריו על החוף בהרצליה. המסיבה, שנולדה גוססת, מתה סופית כשהתחיל גשם זלעפות. זה היה הגשם הראשון של חורף תש"ע וקיבלתי אותו על שפת הים באמצע הלילה. אין מקום ראוי יותר.<b> </b><br />
<br />
<b>מצאתי חנייה בתל אביב.</b> 3 פעמים בערב אחד. זה יהיה ה-four touchdowns in a single game שלי.<b> </b><br />
<br />
<b>האנג אובר.</b> בישראל אני אמנם רוסי, אבל ברוסיה הייתי יהודי, והיהודים ברוסיה אינם שתיינים, הם שחקני שחמט ונגני כינור. לכן לא צריך להפליא אף אחד שב-2009 חוויתי את ההאנג אובר השני בחיי. אני מתנצל מעומק ליבי בפני עלמת החמד שבאה לנשק אותי, בעוד אני מפנה לה את הלחי ... ומקיא מכל הנשמה. פקחתי את עיניי ולאט לאט התחוור לי שאני לא במיטה שלי. גם לא במיטה שלה. זאת ספה מסריחה בסלון של דירה תל אביבית. שלפוחית השתן שלי מתפוצצת והראש ריק, כל-כך ריק. אח"כ בא גם האנג אובר כיד המלך, והבטחתי לעצמי לא לשתות יותר לעולם, הבטחה שהפרתי כבר למחרת. <b>לקחים:</b> אין<b>.</b><br />
<br />
<b>ראיינתי אנשים לעבודה.</b> הרבה תסכול, בזבוז זמן ואנשים תמהוניים, אבל לבסוף אמרתי את המילה שלי, ובעקבותיה אדם טוב התקבל לעבודה. לא רע.<b> </b><br />
<br />
<b>תל אביב.</b> עזבתי את הרצליה; מתגעגע.<b> </b><br />
<br />
<b>אינדינגב.</b> פסטיבל מוזיקת אינדי, אי שם דרומית לשדרות. מדבר, חום אמצע אוקטובר, אוהלים. אחרי יום אחד בחום המדברי היבש והמלטף, נכנסתי למצב של רוגע ושלווה עילאיים. אפילו שכל תל אביב הייתה שם (פלוס ייצוג מזערי לשאר חלקי הארץ), הצלחתי להתנתק לסוף שבוע אחד מהחיים, וזה שווה משקלו בזהב. <b>לקחים:</b> ללכת למופע של <a href="http://www.uzinavon.com/">עוזי נבון ומכרים</a>!<b> </b><br />
<br />
<b>לימודים.</b> התחלתי ללמוד מדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה, ושומו שמיים, אני נהנה מזה!<br />
<br />
</div></div><div style="border: 1px solid black; float: right; margin-left: 10px; padding: 5px; width: 205px;"><a href="http://www.facebook.com/photo.php?pid=4050174&op=1&o=global&view=global&subj=111812619718&id=681168141&fbid=211023603141"><img alt="" border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj08BzEaWGXLijx-59AFfW6HJjRt2xrtk0BdSTtc3VEfVSTqn6nFj4Nph8cU6X4ji-L-HiYLKAafTWjst_23OVSmPuavIfu8HZe3I9Q-0qR5cJlvn4tgY9xzTWiPabEzGnBVafkJZdjsUsM/s200/11267_211023603141_681168141_4050174_5560272_n.jpg" style="border: 0px none; height: 134px; width: 200px;" /></a><br />
<span style="font-size: x-small;">"הקברט הפשוט נפלא". צילום: אסף שגיא</span><br />
</div><div><b>הקברט.</b> קברט חדש הגיע לעיר תל אביב ולחייהם של תושביה הצבעוניים וחובבי הבורלסק, ומיד תפס פינה נכבדת, כמעט פולחנית בקרב חבריי. המופע מתקיים במתכונת חודשית, חינמית, והוא על טהרת מבצעים חובבנים (ומוכשרים) ונערות קאן-קאן בהלבשה תחתונה (גם הן חובבניות, אבל למי איכפת!). טל אנגל ה-emcee הקריזמטי ופראנקי הקלידן המחונן יצרו בין-לילה ממסד, ממסד שכבש את הקהל ושבה אותו. חודש בחודשו אני פוגש שם את אותם הפרצופים, שאם לא מהקברט, וודאי הכרתי מ"היחידה", מה"רוקי", מה"פייסבוק". החברים שלי מתים על הקברט, ורק אני קצת מתגעגע לערבי המיקרופון הפתוח בסאב קוץ' מילגה, לאוכל ההודי והאווירה המשפחתית... ולקיץ...<br />
<br />
<div><b>"איליה, אתה בליין"</b>, אמרה לי ידידה טובה. <b>לקחים:</b> אין כל קשר בין איך שאתה תופס את עצמך לבין איך שאתה נתפס. אז תשחק אותה.<br />
</div><br />
</div><div><span style="font-size: large;">דברים שלא אזכור:</span><br />
</div><div><br />
</div><div>הבחורות שדחו אותי.<br />
</div><div><br />
</div><div>השעות שהשקעתי בעבודה.<br />
</div><div><br />
</div><div>האנשים שהוסיפו אותי בפייסבוק ומעולם לא דיברו איתי.<br />
</div><div><br />
</div><div><span style="font-size: large;">ומה היה סיכום השנה שלכם?<br />
<span style="font-size: small;"><br />
תשקיעו את הזמן, תכתבו איך הייתה השנה שלכם, ותנו קישור בתגובות.<br />
</span></span><br />
</div></div>Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-4332738096003739785.post-69886090796528264672009-06-13T19:18:00.022+03:002011-04-24T14:46:21.161+03:00המשטרה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div style="float: right; font-size: 90%; margin-left: 15px; width: 274px;">
<img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5346888143516401298" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgjN9kQq5L5EmA_1Zatyg-IubyTdM57uDb9nmgy137diZvxVLlyi4yzM4d1o7SE0eYkyQfeeJEUGbS49Odydgy5MCfzsIcEP210jjNhZXyb0fb5FoxDOzO9tO6VP6P6HfCRqkTy_bYRCF8e/s400/Styopa.jpg" style="height: 350px; width: 274px;" />הדוד סטיופה של סרגיי מיכאלקוב, הנייס גאי שמסיים ראשון.</div>
<span style="font-weight: bold;">עדכון טלוויזיה:</span> צפיתי בתוכנית הדוקו של ערוץ 10, "<a href="http://docu.nana10.co.il/Section/?SectionID=10797">הסמויים</a>". בהתחלה כי קיבלתי את הפרק הראשון ב-DVD מהחבר'ה של הערוץ, אבל בהמשך כי זה אשכרה מעניין (עד שסוף סוף מקבלים הפקות מקור ולא ריאליטי דלוח) - וזה עשה לי חשק לכתוב על שוטרים.<br />
<a name='more'></a><br />
מעולם לא הבנתי מה יש לאנשים נגד המשטרה. בן להורים אקדמאיים, כל חבריי חנונים, לא הסכמתי להאמין למה ששמעתי מכל עבר, על כמה שהמשטרה מושחתת וחסרת תועלת. העדפתי לחשוב שמי שיוצא נגדה, אלה פשוט העבריינים - אנשים שחושבים שזו זכותו הטבעית של העם היהודי להביא מכות לערבים או סתם לשרוף צמיגים באמצע כביש מהיר. זה כמו טוקבקיסטים ב-Ynet שאתה כבר יודע מה הם יגידו, ורק שמח שהם לעולם לא ינהלו מדינה (או כל דבר יותר גדול מפיצוציה, לצורך העניין).<br />
<br />
רובכם וודאי גדלתם על השוטר מבוורלי הילס, על נשק קטלני ועל רובוקופ, ואילו אני גדלתי על סיפורי דִיאַדִיאַ (הדוד) סְטיוֹפַה, הגיבור החסון מספרי הילדים הסובייטיים. סטיופה (סטפן סטפנוב בתעודת לידה) היה גם קצין בחיל הים, גם קוסמונאוט, ואיך אפשר שלא, גם מיליציונר -- כך כונה שוטר בברית המועצות. הוא היה סופרמן, גיבור-על במדינה שבה ה-'על' נוכס על-ידי המדינה, וכך בניגוד לסופרמן האמריקאי האינדיבידואליסט, סטיופה לא טס אלא בחללית סובייטית, ומדיו - מדי צבא או משטרה סובייטיים. למעשה, התכונה היחידה שבה יכל סטיופה להתנחם בכך שהיא לגמרי שלו הייתה קומתו התמירה שאיפשרה לו, כך סופר, להחליף נורה ברמזור בהושטת יד קלה.<br />
<br />
סטיופה איכשהו תמיד היה במקום הנכון בזמן הנכון, אימת הפושטקים וחברם הטוב ביותר של הילדים. אבל גם מצידה השני של חומת הברזל הדימוי של השוטר היה חיובי להפליא: שוטרים וגנבים, רובוקופ, חוש-חש הבלש. רק תארו לכם מה מרה האכזבה של ילד כשהוא מגלה איך נראה בלש אמיתי במשטרת ישראל!<br />
<br />
לי לקח קצת יותר שנים לגלות איך נראה בלש אמיתי -- עד גיל 23, למעשה. יום אחד הלכתי לי בצהריי היום ברחוב הרצל בחיפה (רחוב שהוא קצת כמו אלנבי התל אביבי עם באסטות של אגריפס הירושלמי). קניתי זוג כפכפים באיזו חנות, ובעודי יוצא מהחנות המוכר קרא לעברי -"עצור, ראיתי אותך מושך לי שטר של 20 מהקופה!". "אין מצב", אמרתי, "אבל אם אתה רוצה, נקרא למשטרה, ושהם יבדקו" - הוספתי בתמימותי. הרמתי טלפון, הזמנתי ניידת, אבל איזה ניידת ואיזה נעליים? תוך דקה התקבצו סביבי חבריו מהבאסטות הסמוכות, מישהו שלח יד ... ומצאתי את עצמי חוטף מכות מחבורה של ערסים מוכרי כפכפכים ופלאפונים גנובים.<br />
<br />
<div style="float: left; font-size: 90%; margin-right: 15px; width: 200px;">
<img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5346958999056775618" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhjL9ydJ0Z-0SGgWOpJZesApfOGHRKhPYqo23X2QjwNVGSHDTNPIo7LlUljJ8jo7xa2O0M5_LVr2oltoIbOIZwwXwSvqUA2sbL6IT4397jYOtp1qJpEH5T7KWXUjiywuGKPQ6gB8bYkGtug/s200/Picture+2.png" style="display: block; height: 170px; width: 200px;" /><a href="http://www.police.gov.il/Pages/aspnet_client/Files/flash/station.html">תחנת המשטרה הוירטואלית</a>: יכולתם להיות יותר נדושים?</div>
<div>
הניידת הגיעה מאוחר מדי, ומה עשו השוטרים שזה אתה ראו חנון צנום וחבול לאחר שחטף מכות באמצע רחוב הומה אדם? חיפשו לי בכיסים, כמובן. אחר כך השתדלו להניע אותי מלהגיש תלונה נגד הערסים, לאמור זכותך להגיש תלונה אבל זכותם גם לטעון שגנבת 20 שקלים מהקופה, אז אולי תוותר? לא ויתרתי, ואפילו שהאמון שלי במשטרה כבר התערער, הלכתי למחרת היום לתחנה כאחרון הפרידמנים. החוקר הקשיב לסיפורי בשאננות, תוך שהוא מתקתק על המקלדת, לפי הנוהל הבירוקרטי. רק אז התחלתי להבין שאחוז ניכר ממה שהמשטרה עושה - זאת ניירת. "זה הנשק הכי חשוב שלנו", הסביר לי אחד השוטרים. אחר כך הושטתי לחוקר צילומים של המעורבים שצילמתי באותו בוקר. הוא דפדף בהם, ולפתע התעקב על צילום אחד, לקח אותו ויצא מהחדר. כשחזר, הודיע לי - "תראה, אני צריך להגיד לך... אחד מהם שוטר".<br />
<br /></div>
<div>
<div style="float: right; font-size: 90%; margin-bottom: 5px; margin-left: 15px; width: 240px;">
<img alt="" border="0" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5351063719163551378" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgRUBZFY-RTY4I-Sv88jCsdRSJuE8z9AXFwqLcFM5wvy2WqWGNpdMoqjeCD743BlUyN3e12VRaIczQMxHsWvL3HPQowwPos1xqSQGypaApapBvnDvfulg0SH40QvnsxCLUadJri521T543G/s320/450px-Haifatower.jpg" style="display: block; height: 320px; width: 240px;" />אחי, השתדרגת מאז שהיינו יחד בסיור! - מגדל המפרש ובו משרדי מח"ש (צילום <a href="http://commons.wikimedia.org/wiki/Image:Haifatower.jpg?uselang=he">אלמוג</a>)</div>
הבחור הצעיר בצילום היה, כמסתבר, שוטר לשעבר - או יותר נכון - שוטר בתהליכי פרישה. את הימים האחרונים לשירותו הוא ניצל ביעילות בעבודתו החדשה - מוכר בבאסטה. כשיש שוטר מעורב בתיק, המשטרה מנועה מלטפל בו, מחשש לניגוד אינטרסים; התיק הועבר למח"ש (המחלקה לחקירת שוטרים). כעבור כמה ימים, זומנתי למשרדי מח"ש במגדל המפרש בחיפה. אותו סיפור, רק הפעם עם שוטר שמנמן שכבר מזמן לא רדף אחרי נרקומנים. בסוף הפגישה נאמר לי שיחקרו את העניין.<br />
<br />
שנה שלמה לא שמעתי מהם כלום. כעבור שנה הגיע אלי מכתב, שבישר לי שהמעורבים נמצאו חפים מאשמה, ושהמשטרה מאחלת לי בהצלחה בהמשך תפקידי בתור אזרח פראייר.<br />
<br />
אחרי שנה, למי יש כוח לחזור לאותו סרט ישן? הסימנים הכחולים נעלמו מזמן, גם תחושת העלבון. אפילו הפנטזיה להצית לערס את החנות באישון ליל כבר הרבה פחות קוסמת. נשאר רק הרושם העמוק של אפסות המשטרה. התפכחתי מחלום הילדות על השוטר הגיבור סטיופה סטפנוב. כל מה שיש למשטרה להציע לי זאת בירוקרטיה, בירוקרטיה ועוד בירוקרטיה, חותמת גומי כשאצטרך להביא לביטוח מסמך על גניבה או שוד. אה, ודו"חות תנועה.<br />
<br />
ובחזרה להיום:<br />
<br />
<div style="float: left; font-size: 90%; margin-right: 10px; width: 200px;">
<img alt="" border="0" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5351084537888125202" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjbYXQccMCV_oNP4TS_e6g1QnsI5rXorovWB4bCgdEMb2JgERwIRJtXQZfDZvESBGg7HYCX8uA3LkgqcRRAFU-9CLM79lBplhgqD_goisTHMBKIacmF21xERZhlPQBav79oIfmrfR6AWpGs/s200/guide.jpg" style="height: 124px; width: 200px;" />מקסים, מפעיל הסמויים ואדם כריזמטי במיוחד, מדגים מניירות של עבריין צעצוע.</div>
עד היום שודרו שלושה פרקים של "הסמויים" (אפשר <a href="http://docu.nana10.co.il/Section/?SectionID=10797">לראות ב-VOD</a>). הפרק הרביעי, שעוסק במשפחות הפשע, נגנז אחרי שהמשטרה קיבלה רגליים קרות. לאורך כל הסדרה, לא יכלתי שלא לחוש בדיסוננס בין השוטרים המתוחכמים שמוצגים בה והשוטרים שאני הכרתי. בסדרה הם סוכני בילוש מאומנים-היטב המושתלים בערמומיות בלב שכונות הסמים. בתחנת המשטרה הקרובה לביתך הם אנשים אלימים, גסים ועצלנים, שהמחשבה והתחכום מהם והלאה (אלא כשמדובר בדברים שמשרתים את עצלנותם). אולי דווקא בגלל זה שיעשע אותי לראות את המשטרה מתפתלת, מתאמצת לשפר את התדמית שלה. ניסיונות המשטרה להציג את עצמה בתור גוף רציני נראים נלעגים כשאתה יודע שזה בעצם אותו גוף פתטי, כשאתה רואה אותם מדברים על שליחות אבל רואה למול עיניך מג"בניקים טיפוסיים שהחליפו מחאקי לכחול.<br />
<br />
אבל יודעים מה הכי חשוב? נכון שרוב הזמן צפיתי בתוכנית הזאת מנקודת מבט אנטרופולוגית וצינית, אבל לפעמים... לפעמים הצלחתי לשכוח לרגע, ולדמיין שאותו שוטר גיבור שמגן עלינו עוד קיים.</div>
</div>Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.com8tag:blogger.com,1999:blog-4332738096003739785.post-47027147509923593262009-03-13T19:14:00.006+02:002010-01-02T16:59:34.856+02:00ג.יפית ניצלה אותי<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">זה התחיל בשיחת טלפון באמצע היום: כך וכך, עורכים אירוע התנדבותי בבית חולים לילדים, מגייסים ידוענים כדי לשמח ילדים חולים, מצווה גדולה, תבוא תבוא. התמהמתי קצת, כי אני לא מחשיב את עצמי לידוע־במיוחד בימים אלה, אך לבסוף האהבה שלי לחוויות משונות גברה על המבוכה – "לאן מגיעים?", שאלתי. "בית חולים שניידר, פתח תקווה". יופי, חשבתי, קרוב לעבודה, ואישרתי הגעתי. יחד איתי התנדב גם הידוען עֹז תלם, הידוע ביכולתו ללקק את המרפק.ֿ<br />
<a name='more'></a><br />
<blockquote>פלאשבק. אי־שם בכיתה י״א, יום התנדבות בבית חולים בירושלים. התנדבתי עם כמה חברים - לא ידוענים, רק חברים מהכיתה. כמו היום, גם אז המשימה שלנו הייתה עמומה לגמרי ("אתם הולכים לשמח ילדים"), וכתוצאה מכך התגלגלנו למקום האחרון אליו היינו אמורים להגיע: במקום מחלקת הילדים בקומה הראשונה, הגענו לקומה השלישית, המחלקה האונקולוגית, הלוא היא מחלקת חולי הסרטן.<br />
<br />
למראה שלושה בחורים צעירים וחדורי מוטיבציה, במחלקה לא שאלו יותר מדי שאלות וגייסו אותנו לעזור בעבודות השוטפות. בין העבודות - לסחוב כביסה מלוכלכת, להביא כימותרפיה רדיואקטיבית, לשחק במזרקים ולראות אנשים גוססים. כשאני חושב על זה, בנות השירות שקיבלו אותנו במחלקה כלל לא שאלו את עצמן אם אנחנו צריכים להיות שם, בהיותן גדולות מאיתנו כולה בשנתיים-שלוש (אפילו שאז זה נראה לנו הרבה יותר) ומבולבלות כמעט כמונו. סיימנו את היום ב־6 בערב, עייפים אך מרוצים, עם כיסים מלאים במזרקים וחוויות... הרבה יותר חוויות ממה שיכלנו לאחל לעצמנו במחלקת הילדים החיוורת.<br />
<br />
[יצוין שבעוד שאנחנו היינו בני טיפשעשרה חרמנים, בנות השירות היו צנועות וחסודות, ולא נתנו, לא שאנחנו ידענו לקחת.]<br />
</blockquote>למחרת אני ועֹז התייצבנו בבית החולים, לא לפני שהסתובבנו בחיפושי חנייה והשרשנו את התיעוב שלנו לפתח תקווה (כמו שעֹז סיכם, "העיר הזאת לא באה לי בטוב"). בלובי של בית החולים - ציורי ילדים תלוים על הקירות, ציורי ילדים שמתקשרים אצלי לבתי ספר יסודיים, שהם בתורם מתקשרים לילדים מנוזלים, לא אסוציאציה נעימה. נכנסים למעלית, ואחרינו נכנסת אמא ותינוק בעגלה, פניו של התינוק מכוסות פצעים אדומים מחרידים. אני נלחץ, עוצר את הנשימה. קומה שנייה, קומה שלישית. הגענו לקומה המיועדת, הדלתות נפתחות, אני נמלט מהמעלית ולוקח נשימה עמוקה.<br />
<div><div><div><div><br />
אנחנו נכנסים לחדר גדול, והוא כבר שורץ באנשי ריאליטי - איתי, לאון, שי, בוריס - עד כאן האח הגדול - וגם מתן ואיתי, בוגרי מפרץ האהבה. בולטים בהיעדרם אנשי יצירה אמיתיים, ובעצם גם הנשים מהתוכניות הנ״ל. עד עכשיו אני תוהה איך יצא שנבחרת הסלבים שהגיעה לטפל בילדים, התמחות שמיוחסת באופן מסורתי למין הנשי, הייתה מורכבת באופן נואש מגברים (ביניהם אוחץ׳ אחד, שאכן היה הרבה יותר "מטפל" מכולנו גם יחד).<br />
<br />
<div style="float: left; font-size: 90%; margin-right: 10px; width: 214px;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEisLWtpFW4LvpBO6y1ELqeVqJwg0GZH14hZ2chZHtgyELenaZs8L9XO-Q655r4_xXkE_vvi9bQAlvkdylh644X1i2IpkAsqFltYQNEAlxPRyYm8j4Cqemejljn-x1aCXeu1HZBVHePSfZ2g/s1600-h/avi_bitter.jpg"><img alt="" border="0" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5312719540463968306" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEisLWtpFW4LvpBO6y1ELqeVqJwg0GZH14hZ2chZHtgyELenaZs8L9XO-Q655r4_xXkE_vvi9bQAlvkdylh644X1i2IpkAsqFltYQNEAlxPRyYm8j4Cqemejljn-x1aCXeu1HZBVHePSfZ2g/s320/avi_bitter.jpg" style="display: block; height: 320px; width: 214px;" /></a>השווה: אבי ביטר ואחד המג'ועג'עים.<br />
</div>עֹז תלם, שבין כשרונותיו הרבים הוא גם קונדיטור, הכין עוגיות שוקולד צ׳יפס מעוררות תיאבון (מ<a href="http://www.bazekalim.com/2007/06/15/chocolate-chip-cookies/">המתכון של מאיה</a>!) אבל הילדים גילו התעניינות מעטה בעוגיות. לעומת זאת, הם גילו התעניינות רבה הרבה יותר בסיבה האמיתית לשמה באנו, שהתחוורה לנו ברגע שנכנסנו למחלקת האישפוז והושיטו לנו חופן חפיסות כסופות — חפיסות של קלפי <a href="http://juja.co.il/">המג׳ועג׳עים</a>. המג׳ועג׳עים, לטובת מי שאין לו אחיינים בכיתה ב׳, הם קלפי אספנות המונפקים על־ידי דואר ישראל ולצורך העניין, הם לא הרבה יותר מחבורת הזבל של 2009, ואת הזבל הזה קיבלנו לחלק לילדים מאושפזים, הקהל הכי שבוי מאז שהועלתה האופרה בטרזנשטט. על כל המבצע הזה ניצחה ג.יפית, שנשארה בשטח רק לדקות מספר, לפני שהסתלקה לענייניה והשאירה את הסלבים לעשות עבורה את עבודת השיווק השחורה.<br />
</div><div><br />
עכשיו, שלא תבינו לא נכון, הילדים שמחו לקבל את השטויות האלה, וזה בטח עדיף על לבלות ימים במחלקה משעממת, אבל עמוק בפנים הרגשתי כמו אחרון הפוּשֶרים, נותן לילדים את המנה הראשונה חינם. בעצם, למה מנה אחת? אפילו שתי מנות, שלוש מנות - קחו, יש ערמות מהזבל הזה, וקחו גם אלבום במתנה. תוך שהסתובבנו במחלקות, הסתבר לנו שאנחנו אטרקציה דלה יחסית לשאר הכוכבים, ובדיעבד אולי טוב שכך, אם זה הזבל שנקראנו לחלק.<br />
<br />
אבל את הדבר המזעזע באמת גיליתי רק לאחר מספר ימים. מסתבר שהקלפים שחילקנו אפילו לא היו תרומה של דואר ישראל ... רחוק מזה! במשך שבועות הוצבו בסניפי הדואר קופסאות התרמה שביקשו מהעוברים והשבים 5 שקלים בשביל לשמח ילדים חולים. כך האזרחים תרמו, הידוענים קידמו, דואר ישראל הרוויחה, וג.יפית עמדה בצד וחיככה ידיה בהנאה. ככה עושים עסקים, ילדים.<br />
<br />
<div style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhBCu7Dycjx8c0BRtHzj1VynM26FX2HQ5ZotRr_aePrNn_dJM3cI6LBPlGo3JRTWHctPFUY9NsuOvhdV-wZw-rsgo2vdnXqZs5g0FOANwOUIk_g1qr4tQL4HHqBngjvhMenFLGxwab_JfnE/s1600-h/Gimel+Yafit.jpg" onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}"><img alt="" border="0" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5316551071551728242" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhBCu7Dycjx8c0BRtHzj1VynM26FX2HQ5ZotRr_aePrNn_dJM3cI6LBPlGo3JRTWHctPFUY9NsuOvhdV-wZw-rsgo2vdnXqZs5g0FOANwOUIk_g1qr4tQL4HHqBngjvhMenFLGxwab_JfnE/s400/Gimel+Yafit.jpg" style="cursor: pointer; height: 328px; width: 400px;" /></a><br />
</div><br />
– –<br />
<br />
אגב, בהזדמנות זאת לראשונה יצא לי ממש לדבר עם ידועני הריאליטי מהתוכניות המקבילות (והפופולאריות־יותר, כי ככה זה כשאתה בערוץ 2). הרושם שנוצר אצלי הוא שמדובר באנשים משכמם ומעלה, ככל שמדובר במדדים המיינסטרימיים להצלחה: מבלים במקומות הכי שווים, מיח״צנים מועדונים, ממיינים בחורות, קומתם גבוהה והליכתם זקופה. אפילו בוריס, שהתצטייר בדמיוני כאנדרדוג שקט בעקבות עזיבתו ראשון את בית האח הגדול, התגלה כבעל גינוני פלייבוי הדוניסט. שוב ראיתי בבירור את הניגודיות המוחלטת בין משתתפי הריאליטי הממוצעים, המחפשים לשפר את מקומם בביצה, לחנונים שלא ידעו ביצה מה היא. לא ארחיב עוד בדברים, כי יש לי תחושה שלכולם כבר נמאס שאני דש בנושא, ושאני צריך למצוא לעצמי תחביב חדש (חבל שסריגה כבר תפוסה).<br />
</div></div></div></div></div>Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-4332738096003739785.post-81814054529205455722009-02-27T20:08:00.003+02:002009-02-28T04:18:39.734+02:00הבלוגרים של נאור [2]ביום רביעי החבר'ה מערוץ 10 ערכו לבלוגרים פגישה אינטימית עם נאור ציון. בפגישה ראינו את הפרק הראשון של העונה, שהיה כצפוי מצחיק. נאור היה מרוצה מכך שצחקנו במקומות הנכונים, בהתאם לצחוקים המוקלטים (מה שנקרא canned laughter). הוא סיפר שכאשר יש "צחוקים", הרבה יותר כיף לו לראות את הסדרה שוב ושוב בשלב העריכה (כשמוצאים את ה"באגים", כדבריו), ושבעצם הוא עושה את זה בשבילנו, כשנצפה בשידורים חוזרים. אם כך, נאחל לו הרבה שידורים חוזרים.<br /><br />על מה שנאמר בפגישה היו <a href="http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=468624&blogcode=10578043">מספיק פוסטים</a>, אז רק אשים פה את הפרומו המגניב שעשו לעונה הזאת, שהוא בכלל לא רעיון של נאור אלא של מחלקת הפרומואים של ערוץ 10:<br /><object width="425" height="344"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/VILTfaGQYLI&hl=en&fs=1&rel=0"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/VILTfaGQYLI&hl=en&fmt=6&fs=1&rel=0" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="425" height="344"></embed></object><br />[אגב, נאור, בתור איש טלוויזיה ששואף להפוך מסטנדאפיסט ערסים לכותב ובמאי, לא הפגין מי-יודע-מה בקיאות בתחום ה"מי זה קוונטין 'פאקינג' טרנטינו". כשאחד הבלוגרים התחיל לדבר איתו על MST3K, הוא הסתכל עליו כאילו הוא נפל מהירח. באותו הזמן, נאור התברר בתור צופה אדוק של "הפמלייה", שהיא טראש אמריקאי נחות. Not cool.]Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-4332738096003739785.post-46507075551037894692009-02-20T18:31:00.025+02:002009-02-28T04:18:58.874+02:00הבלוגרים של נאור<div style="float: left; width: 200px; margin-right: 10px; font-size: 90%;"><img style="display: block; width: 200px; height: 150px;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgmwI3QqDiMIdZtZVoj65FMzQhxPadJ5uEwm5azRBNo2KGVrjri93WN1SpT82mQgZHwVuHC-6DCDBbVwvnOVni6HIrM5qdfUB1PdLECon6Z8zaE7bgeo0QXwNU-n_ahsg7HmiHkqfwljLed/s200/bloggers.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5305627790897876242" />אני ועידו: שמור לבלוגרים<br />(צילום: מאיה שובל)</div>בכלל לא הרגשתי כשזה קרה, אבל מסתבר שעברתי סופית מצד הסֶלֶבים (<a href="http://www.dorbanot.com/?p=4368">סֶלֶגים</a>, אם תרצו) לצד הבלוגרים - כן, אלה שאומנם לא מוזמנים לאכול שרימפס וללגום שמפנייה, אבל יכולים לחרוץ גורלם של סלבים. טוב, אעלק לחרוץ גורלות, אבל אני לא יכול שלא להיזכר על <a href="http://www.imdb.com/title/tt0572405/">הפרק ההוא</a> ב"פמלייה" (Entourage) בו בלוגר ממושקף ומתוסכל מינית איים לקטול בביקורת בכורה של סרט הוליוודי גדול. ביום שישי הוזמנתי כאחד הבלוגרים לאירוע של ערוץ 10: בכורה של תוכנית דגל, סוגה עילית, התשובה הישראלית לסיינפלד, "החברים של נאור". הגעתי ב-5 דקות של איחור אופנתי, אבל אז כמובן גיליתי שההקרנה עצמה תחל רק בעוד שעה. את אותה שעה ביליתי בלהסתובב עם חבריי הבלוגרים, <a href="http://maya567.wordpress.com/">מאיה</a>, <a href="http://www.room404.net/">עידו</a>, <a href="http://blog.ehudk.com/">אהוד</a> ו<a href="http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=523857">עדית</a>, חלקם הכרתי עוד כשישבו <a href="http://maya567.wordpress.com/2008/11/02/beauty-and-the-geek-final-viewing-party/">בכיסאות הצופים</a> של היפה והחנון. חוץ מזה, אכלתי גם הרבה עוגת פסיפלורה.<br /><br />כל הזמן הזה, עידו ואחיו הסתובבו בלובי הסינמטק וחיפשו מפורסמים בשביל פרויקט ה"סלב ברקע" שלהם. אני מצאתי בשבילם את יובל המבובלבל, אבל חלק גדול ממי שהם מצאו, בכלל לא הכרתי.<div><br /><div style="width: 320px; margin-left: auto; margin-right: auto; font-size: 90%;"><img style="width: 320px; height: 240px; display: block;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgV_W8s-kLLH1-zpKnOCLul-MBU8ngo_ZPFOLLXqZzqQOav0YwR0cLAA_W_7AxJNNGas-jdRcZPNvAfx72RShaFsRhg-wAY6qJ9U_vOCUxZefLYpWfZeCKlMmADlIFbAE40Af6p-1idLrWK/s320/100_8720.JPG" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5305621310043055378" />אהוד קינן, inconspicuous.<br />(צילום: עידו קינן, <a href="http://www.room404.net/">חדר 404</a>, cc-by-sa)</div></div><br /><br /><div style="float: right; width: 150px; margin-left: 10px; margin-bottom: 5px; font-size: 90%;"><img style="display: block; width: 141px; height: 200px;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhY1JSwP_mVkZfcB-e0P4rUVKqQwHu1_gjyEbGxFFhtmPgve-9OuPUG0eg9IuMBIPh0MkkHWBxd4-HfkGQxC8vb1-vkm3B2bU3fuYpcEcrZE9hLmOda5wrnHEYvnpM1rTMJwwsl2w8t93nl/s200/semo.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5305630777803983474" />יובל סמו, Leisure Suit Larry<br />(צילום: מאיה שובל)</div><div>כמו שאמרתי, אני ממש גרוע בלזהות אנשי טלוויזיה (סינדרום ה"פאדיחות לשאול אותו מי הוא, אני אמור להכיר אותו") וקשה לי לדעת מי סלב ומי סתם במאי, אבל אחד מהם לא השאיר ספק: ברנש נמוך, בחליפה אפורה, מתחתיה חולצה שחורה פתוחה במקצת, עונד משקפי שמש גדולות ולפניו ארשת שביעות רצון עצמית. נראה שהדמות של יובל סמו ב"חברים של נאור", הטייס היהיר, לא רחוקה ממי שהוא באמת.</div><div><div><br />את ההקרנה פתחה ליאת פלדמן, מנהלת התוכניות של ערוץ 10, בנאום של "דווקא בימים כאלה מצווה לשמוח", כשהיא מתכוונת לגורלו הלוט בערפל של ערוץ 10. אחר כך גם הוסיפה "ותודה שבאתם ביום גשום זה". הקדמה מלבבת.<br /><br />[עכשיו, אני לא מי-יודע-מה צופה בטלוויזיה, אבל יהיה לי חבל אם מבחר הערוצים המסחריים יצטמצם לאחד. אני מבין שהשוק מכוון לכך ואני יודע שהבעיה גם בי (כי אני לא קונה מספיק יוגורט ואבקת כביסה), אבל אולי בכל זאת אפשר להשאיר שני ערוצים? בבקשה, תודה.]<br /><br />למזלי הסדרה עצמה לא המשיכה באווירת יום השואה, אפילו להיפך. לא, לא נאצית, מצחיקה. האמת שכששמעתי את השם נאור ציון, חששתי מאיזה סטנדאפיסט ערס שמתמחה בלהצחיק ערסים אחרים עם "מכירים את זה שיש לך חברה עם ציצים גדולים...", אבל ממש הופתעתי לטובה. זה אפילו לא לא-מצחיק כמו שארץ נהדרת זה לא-מצחיק. זה ההיפך מלא-מצחיק, זה מצחיק, וזה המון להגיד על משהו שיוצא מהערוצים המסחריים. אגב, הפרק שהוקרן היה פרק כפול שצולם בסגנון מערבון ספגטי, וממנו למדתי בעיקר שבגיל 35 כל הגברים בארץ, אבל כולם, לוקחים ויאגרה. תחזית עגומה?<br /><br />אחרי ההקרנה, נאור יצא לבמה, הודה לאמא ולאבא ולעוד חמישים חברי צוות, וסיפר קצת על העשייה של הפרק. נאור הצטייר כאיש מקצוע פרפקציוניסט, כשהוא סיפר שבזמנו החופשי הלך לצלם סצנות של tumbleweed עף ברחובות תל אביב, להשלים את אווירת המערבון. גורם לי לכבד את הברנש. חוץ מזה, הוא אמר שהוא ממש אוהב פידבק, אז הלכתי אחר כך להגיד לו שהיה אחלה. הוא חייך.<br /><br />אגב, בעקבות כל עוגות הפסיפלורה שאכלתי שם, ואכלתי הרבה, עלתה בראשי השאלה: איך ההומלסים לא מחזיקים איזה בלוג, או אפילו טוויטר, של מקומות שמחלקים אוכל חינם? אירועי תקשורת, כנסים של מיקרוסופט, הגיע הזמן שמישהו יעשה איתם משהו שימושי.</div></div>Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.com5tag:blogger.com,1999:blog-4332738096003739785.post-29199974419795960012008-12-18T00:32:00.035+02:002009-02-15T00:33:55.340+02:00הלכתי לחפש תרבות אחרת<div dir="rtl"><div style="float: right; margin-left: 5px; margin-bottom: 5px; font-size: 90%; width: 225px;"><img style="display: block; width: 213px; height: 320px;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhTZ4cwI94O9fHK-ZN_bGjHRYagI7JfzSX3dy4o6G50B-IRKjhA_W3zVCdCVV3KpVLZ5v83t0yFdYqD1Pg34t61iDqIIqkuImgzBYB8NZ4H79YpaBwm65Slb3a51BbN86rhg7-r2H0tAoz1/s320/n564120254_2237110_9424.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5280930073103594082" border="0" /> ה־16 לדצמבר 2008, מול מוזיאון תל אביב. (צילום: ניר אופק)</div>ביום שלישי הלכתי עם ידידה לעצרת <a href="http://www.habama.co.il/Pages/Description.aspx?ArticleId=8708&Subj=9&Area=1">תרבות אחרת</a>, עצרת שבאה למחות על השתלטות הריאליטי על לוח השידורים שלנו. היעד המתבקש לביקורת היה כמובן האח הגדול, אשר במהלך החודשים אחרונים צפה מתוך מסכי הטלוויזיה על כ־30% מאזרחי המדינה. זמני השידורים של "האח הגדול" נהפכו קודש, ודחו כמו משחקי כדורגל כך גם <a href="http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3623804,00.html">בחירות לרשויות מקומיות</a>. דווקא משום כך, בהתרסה נגד הצופים המכורים, נקבעה העצרת ליפול בדיוק על שעת השידור של גמר "האח הגדול", בתקווה שהעם יצביע ברגליים ויתפקד ברחבת מוזיאון תל אביב.<br /><br />אודה ואתוודה שגמר "האח הגדול" לא היה בראש מעייני באותו ערב. כבר עמדתי להישאב עם ה־Visual Studio אל תוך הלילה, אבל אז נזכרתי שיש עצרת מעניינת בתל אביב. כהרגלי, הגעתי באיחור משמעותי, גם בגלל הנטייה שלי להיתקע בעבודה (רק כדי "לסיים עוד משהו קטן"), וגם בגלל התעקשות ילדותית שלי לעקוב ברחבי תל אביב אחרי טנדר של חדשות ערוץ 2 במקום לנסוע ליעד. עד שכבר הגעתי למקום, הכריז המנחה "ועכשיו נשיר את שיר הסיום" והעומדים על הבמה פצחו ב"אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת".<br /><br />תם הטקס, פקחנו את עינינו, והנה נשארה עוד כחצי שעה של הגמר! - העירה הידידה בצדק. היתכן שמארגני העצרת השאירו את הפתח לאנשים לרוץ הביתה ולראות את רגעי השיא? סיכמנו בינינו שבהמשך הערב נמנע מלראות את המשדר, לשמוע על המשדר או אפילו לגלות את זהות המנצח.<br /><br />הסתובבנו עוד קצת בין השנת-שירותניקים, שהיוו את רוב המשתתפים בעצרת, פגשנו כמה <a href="http://www.bazekalim.com/">אנשים</a> <a href="http://www.tntforthebrain.com/">מוכרים</a>, והמשכנו לסושייה עממית באבן גבירול. בעוד אנחנו לומדים את התפריט, נכנס למקום לא אחר מאשר המיני-חנון מיני-סלב איתי חזן, מתיישב לידי ושם על השולחן טלפון דור 3.5 חדיש, ועליו מוקרן - כן,כן - המשדר המרכזי, גמר "האח הגדול" בשידור חי. "בוא בוא, תראה!", הוא מושיט לי את המכשיר בקלילות דעת שבה מגיש שוטה הכפר לרבי כריך עשר דקות לפני צאת יום הכיפורים. "לא, אל תעשה את זה!", מפצירה בי הידידה — דהיינו, הגענו כל-כך קרוב, ועכשיו תכנע? שמתי על ראשי את הקפוצ׳ון, והפנתי את גבי אל המכשיר בן הדור השלישי ופניי לבחורה היפה (אם נתפס בי משהו מהשינוי...).<br /><br />כ־10 דקות לאחר סוף המשדר, הידידה קיבלה סמס מההורים. הטובים ניצחו. התנועה חזרה לרחובות.<br /></div>Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.com7tag:blogger.com,1999:blog-4332738096003739785.post-11645688923179457932008-09-26T16:53:00.024+03:002009-02-15T18:02:35.605+02:00ביצת הקלרהעד גיל 21, העברתי את לילותיי כמעט בלעדית בלשבת מול המחשב. בשנים האחרונות הצטרפו לרפרטואר שלי גם פאבים שכונתיים ומקצת מועדונים "אלטרנטביים" (מסיבות דארק אייטיז, שגם אם אתה צופה VH1 אדוק, לא תכיר את מה שמנגנים שם), אבל שום דבר לא הכין אותי למקומות בהם אסתובב בתור סלב־אינסטנט.<br /><br />עם עליית "היפה והחנון" לאוויר, התגבשה בין התמודדים מסורת של צפייה משותפת (כן, גם אנחנו ראינו את הפרקים לראשונה). צופים בפרק, נזכרים, צוחקים וטופחים אחד לשני על השכם, ומה נעשה לאחרי הצפייה אם לא לצאת למקום הכי לוהט בתל אביב כדי לפזר את אבק הכוכבים שדבק אלינו ולחגוג את היותנו אנחנו, אנשים שנפל בחלקם שפע בלתי-צפוי? כך מצאנו את עצמנו, בהנהגת רוקסן והבנות, מגיעים למעוז הבליינות של ימי רביעי: ה"קלרה".<br /><br /><div style="float: right; margin-left: 5px; margin-bottom: 5px; width: 225px; font-size: 90%;"><img src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhKXA-TsIJBdM_e-k6Pb68CfcmEYvzALZvf1Ghkjr9gBCpxgFB-JlnA1o_ceIWex7DBg3qjVjFUl_wXgEpFrxryT_874vMkQ28gv8yImhqfOzTlOoWLwTqkyoz0jHAzdLkkb1xyziCkwTnG/s320/4720051m.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5252246366641793938" style="display: block;" />קלרה: הדֶק הצופה לים - לאומן המיוסר. [צילום: אורי חיון עבור <a href="http://www.layla.co.il/">לילה</a>]</div>הרושם שלי החל להוויצר עוד בכניסה. עם הגיענו למקום, נפרש לנגד עינינו המון אנושי מבעבע העוטף את המחסומים שבכניסה למקום (עוטף, ולא משתרך בתור כפי שזה היה במדינה אירופאית). הבליינים הצטופפו כאילו זאת 1993 והסלקטורית היא מייקל ג׳קסון בכבודו ובעצמו, ואני התחלתי לתהות אם מחלקים בפנים זהב. עד אותו יום, ההיתקלות היחידה שלי במושג 'סלקציה' הייתה בעיתונות, ואילו עכשיו מצאתי את עצמי מנסה בכל כוחי להפנות את תשומת לב הסלקטורית אלי — רק מבט אחד, שתבין מי אנחנו! — אבל זה בלתי אפשרי כי אלה שממתינים לפניי, כמו גם כל שאר הגברים במקום הזה, גבוהים ממני בראש לפחות. עמדנו בחוץ כרבע שעה עד שרוקסן, שהייתה כבר בפנים, יצאה החוצה, סימנה משהו לסלקטורית וחיש מהר מצאנו את דרכנו אל השער הנכסף. כמובן שגם פה צריך משנה זהירות: לא מפקירים חברים בשטח, ולכן כל עוד לא נכנסה כל החבורה איתה הגעת, יש להחזיק ידיים בשרשרת אנושית, אחרת ההמון יחתוך את החלשים מהקבוצה, ואחר־כך לכו תוכיחו לרוסי הגדול שיש לכם אחות.<br /><br />אני נכנס פנימה. האוויר הפתוח. מרחוק נשמעת מוזיקת אלקטרו, סימן היכר של שנות ה־2000 המאוחרות. עולה במדרגות אל הדֶק ושוקע בביצה. בר מעגלי, שולחנות נמוכים עם ספות, אנשים יפים. כל הבחורות בנעלי עקב, את חלקן זה עושה אף גבוהות ממני. ה־1.75 שלי פתאום נראים נמוכים נורא. אנשים בפוזה, חולפים על פניי בלי לחייך, מחפשים את סמלי הסטטוס. אני שואל מישהי אקראית - "מה מביא אותך לפה?" — "לראות ולהיראות", היא עונה לי בכנות מרשימה, "אין סיבה אחרת להיות פה". צודקת, שליש גולדסטאר ב־26 ש"ח זה בטח לא מה שמביא אנשים לקלרה, אבל אם תבוא ביום הנכון, תוכל להחטיף מבט על בר רפאלי.<br /><br />שוגר־דדיס יושבים עם הדוגמניות שלהם, ולצידם דלי ובו בקבוק אלכוהול יקר כלשהו. השוגר־דדי אף פעם לא לבוש בהידור: לעומת צוללי הביצה שמפזזים על הרחבה עם חולצות מכופתרות ותסרוקות מוקפדות, הוא יושב על החבצלת שלו, לבוש מכנסיים שחורות, טי־שירט שחורה צמודה, וראשו - גלח. כל מראהו מלמד על דמותו של גבר האלפא, זה שלא זקוק לנוצות טווס כי כל הסוואנה שלו.<br /><br />אני עובר ליד שוגר־דדי כזה, והוא נתקף התלהבות ילדותית-שיכורה: מזמין אותי לשבת איתו, מוזג לי כוסית משקה, שם ידו בידידותיות על כתפי. גם חברתו הצעירה מצטרפת, אם כי היא מראה איפוק בכל הנוגע לקירבה פיזית. "ראינו את התוכנית שלכם ביום שבת שעבר, מה-זה צחקנו, הן באמת כאלה סתומות?". בהמשך הוא מזמין את כולכם לבוא להתארח בארמון שלו בהרצליה פיתוח, ותביאו כמה מהבנות כמובן... [עֹז אחר־כך יאמר לי, בצדק, שאם היינו נענים להזמנה כזאת, היינו מגיעים לשם על תקן ליצני־חצר.]<br /><br />החבורה הסֶלֵבית שלנו מקבלת הרבה אהבה. אנשים מודיעים בגאווה שהם מעריצים גדולים, בחורות קופצות עלי ומפצירות בחָבֵרה שתצלם, תצלם מהר! - תוך שהחברה מתעסקת בקדחתנות בתפעול מכשיר דור ה־3.5 שלה. בכלל, הבחורות בימי רביעי של הקלרה יפייפיות, צפונבוניות, אפילו אקדמאיות. עם זאת, אני לא מרגיש שום חיבור אליהן, שום יכולת אמיתית לתקשר. עולם התוכן שלנו לא מאפשר לנו להתקרב, אותו עולם תוכן שגרם להן מראש להגיע לקלרה, ולי להדיר רגליי ממנה (עד שגל גדול בא וסחף אותי אל החוף הסלעי שלה). כמובן שהיפיפיות שלנו ממש שוחות במקום הזה. הן מכירות את כל הקודקודים החשובים ונראה שהן ממש נהנות לבלות שם, כאילו הביצה היא הבית שלהן.<br /><br />לסיכום, אוסיף עוד הגיג של ידידה:<br /><blockquote style="border: 1px solid orange; padding: 10px; background-color: rgb(255, 255, 238);">אז אתמול הייתי בקלרה. ויחד עם כל חבריך החננות המגניבים (אגב, רוקסן נראית מדהים), היה פליט ראליטי נוסף וטרי - שבדיוק נפלט שלשום מבית האח הגדול.<br /><br />שמו של הפליט הזה הוא "ערן", ואם אתה לא מכיר את הדמות שלו, בוא נגיד שהוא נראה סבבה (לא מדהים), אבל מאוד גיזעני המופוב וטיפש, ובגלל זה הוא עף.<br /><br />קיצר, בעוד אני רואה כוסית פה, כוסית שם מפזזות סביב החברה החננות מהתוכנית (לא באות בהמוניהן), אני רואה 2 כוסיות יפהפיות סביב אותו ערן, ועוד כמה כוסיות מתלחששות מסביבו, ובאות לעשות לו עיניים.<br /><br />עד כאן הכל טוב ויפה. רק מה, בערך ב 3 בלילה, קפצתי לשירותים להסתדר וכו'. ואז אני קולטת את אדון ערן נכנס לשירותים מחובק עם שתי הבנות הכוסיות ממקודם (הם הלכו להתאמן אוראלית).<br /><br />ואני חושבת לעצמי , איך זה שבן אדם שמצטייר כ"כ גיזעני ודפוק, ככה נמרחות עליו כוסיות, בעוד שעל החננות איכותים ביותר (אמנם לא כולם עם ריבועים בבטן..) זה קורה בתדירות הרבה יותר נמוכה...<br /><br />העדפות מוזרות יש לבנות ישראל, ואולי בכלל זה קשור לריטינג?<br />אולי זה בגלל שהוא פליט יותר טרי מהריאלטי, ובעצם ככה נמדדת רמת האטרקטיביות?</blockquote>[כמו שאמר מפקד היחידה הג׳ובניקית שלי, לאחר שגולל בפנינו את בעיתיהם של החי״רניקים בימינו: "... ואת זה הבאתי רק בשביל שתקבלו פרופורציות".]Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.com8tag:blogger.com,1999:blog-4332738096003739785.post-67984572331650780852008-08-23T18:00:00.007+03:002008-08-28T17:11:19.051+03:00שירת הברבור של החנוןאני קם בוקר אחד, וכולם עמוק בתוך המשחק - ורק אני לא. כבר בארוחת הבוקר אני מרגיש את ההמולה מסביב. אנשים מודאגים מהניפויים עוד לפני חלוקת המשימות, מתכננים אסטרטגיות, כורתים בריתות, חורשים מזימות, ואני שואל את עצמי: אני רוצה להיות פה בכלל? המקום הזה יגרום לי לעבור שינוי, או שזאת רק חוויה? והאם כעבור שבועיים (4 פרקים של זמן מסך) כבר מיציתי את החוויה?<br /><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />אני מסתכל על לירן ומבין שאני לא יכול לעשות לה את זה, אבל האם איכפת לה באותה מידה מהדברים שמפריעים לי? אם אמשיך במשחק רק כדי לרצות אותה, אעשה בדיוק את מה שחנונים עושים - מתקפלים מול לחץ. מה אם לשם שינוי אעמוד על שלי ואשים את הרצונות שלי במקום הראשון?<br /><br />אבל לא, נכנסתי לווילה ובזאת התחייבתי - בטוב וברע, אני פה בשביל לעשות את המירב. זה כמו הסכם לא־כתוב ביני לבין בת הזוג. אם לא הייתי מוכן לזה, הייתי יכול לפנות מראש את המקום לאחד מהרבים שהמתינו— שהיו שמחים להתחלף איתי. הרי אמרו לי — "סשה, בוריס וגריגורי התמודדו על המקום שלך, כולם מקסימים, ודווקא אתה נבחרת".<br /><br />אני מדבר באוויר, כי בכלל לא ברור מה כל-כך רע לי. האם זאת העובדה שעוד לא למדתי להתעלם מכל אילוצי ההפקה שגורמים לריאליטי להיות קצת פחות ספונטני ממה שתיארתי לעצמי? האם זה בגלל שזוגתי מוכיחה לי שוב ושוב עד כמה הצוות שלנו הוא רק "לצורך הפרוטוקול"? או שזה פשוט כי עוד לא לקחנו אף משימה?<br /><br />אוקי, הגיע הזמן לדבר על זה.<br /><br />אחד הדברים שלא נראו על המסך הייתה בחירה של מלאני ואיתי בפרק השלישי, בו מלאני זכתה במשימת האנטומיה. גם אם היו מראים את הבחירה הזאת, ספק אם היו מראים את העובדה שבעצם ביקשתי מאיתי לשלוח אותי לניפוי — מעשה אותו כינינו "המתת חסד". תחילת המשחק לוותה על-ידי הרבה התמרמרות מצד כולנו על תנאי ההפקה (ע״ע השוואה בין ריאליטי לטירונות), אבל אני ואיתי היינו שיאני המירמור, מלבים את הכעס אחד בשני עד כדי ששנינו רצינו לפוצץ את העסק ולעזוב. היינו דוגמא חיה לכך שכאשר שני אנשים בעלי דעות דומות נפגשים, אחד פלוס אחד שווה שלוש. כבר לפני המשימה הראשונה, משימת הקריוקי, סירבתי להופיע בעקבות תסכול נוסף מההפקה, והופעתי רק לאחר שיחה להוטה, חלקה בטונים גבוהים, עם העורכת הראשית. בדיעבד שמחתי שהמשכתי עם המשחק, אבל היה ברור להפקה שזה עניין של זמן עד שנמרמר אחד את השני סופית. כאשר הוצע לאיתי לעזוב, הצעה כמוה עוד לא נראתה בפורמט ובטח לוותה בהרבה לבטים מצד ההפקה, הרגשתי שזאת הייתה החלטה של "הרע במיעוטו" ומטרתה לאפשר לגורם ממריד לעזוב מרצונו החופשי. ואכן, אחרי שאיתי עזב, למרות שנהיה לי נחמד פחות, נפתחו עיניי למה שקורה סביבי, למשחק שהאנשים סביבי שקועים בו עד הצוואר ואילו אני רק טובל בו את אצבעות כף הרגל.<br /><br />ירדתי מהעניין של לבקש "המתת חסד", גם כי הבנתי שזה לא מוסרי כלפי לירן, התאומה הסיאמית שלי, וגם כי הפרספקטיבה החדשה שלי, בצירוף שיחת עידוד עם העורכת הראשית, נטעה בי תקווה מחודשת. עם זאת, גם הפעם לא לקחנו אף משימה וחוסר שיתוף הפעולה בינינו היה ניכר. כך יצא שגם כאשר נשלחתי לחדר הטריוויה, והפעם באמת, לא הלכתי לשם בצער (אבל, למען הסר ספק, לא הפלתי את עצמי בכוונה). גם שחר בזמנו לא הרגיש יותר מדי רגשות אשם על כך. [לימים, בהיותו שיכור, הוא יתנצל על כך ששלח אותי, ואני ארגיע אותו, אומר לו שבעצם אפילו קצת רציתי את זה.]<br /><br /><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhTIK3OlcJH_dBWHmwmUKLtjPTvG3BDikPBkWto5Dr4mhFDN-ATzPv6CP2SUZlHw02OcKKv4n5Fgp5atc1wBm_1BkvIYMtgfDSPrLEvDzorsBwPPop045KfFZ6eDRKn0BzScBmcQ3D271lw/s1600-h/Pants.jpg"><img style="cursor: pointer;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhTIK3OlcJH_dBWHmwmUKLtjPTvG3BDikPBkWto5Dr4mhFDN-ATzPv6CP2SUZlHw02OcKKv4n5Fgp5atc1wBm_1BkvIYMtgfDSPrLEvDzorsBwPPop045KfFZ6eDRKn0BzScBmcQ3D271lw/s400/Pants.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5237725664784677282" border="0" /></a><br /><span style="font-size:85%;"><span style="font-weight: bold;">איליה:</span> מכתיב את האופנה.</span><br /><br />חזרתי מהווילה על מטוס של ארקיע, כאילו קפצתי דרך שער מעולם מקביל, ממציאות סוריאליסטית למציאות היומיומית שכבר הספקתי להתגעגע אליה בתום השבועיים. השער הוא חד־כיווני ואין לך דרך לתקשר עם החברים שעוד שם, מה שיוצר תחושה מאוד מעיקה. כדי לוודא שנותרתי שפוי, נשלחתי (כמו כל שאר המתמודדים) לפגישה עם פסיכולוגית, שהתרשמה שאני לא זקוק לעזרתה. ככל שחזרו המתמודדים האחרים, כך שמעתי על מה שקרה בהמשך המשחק, אבל יש הבדל גדול בין לשמוע את זה ללחוות את זה, ולכן לא אמשיך לכתוב בבלוג על הפרק החמישי ואילך, ואפנה את הבמה למגוון הבלוגים הלא־רשמיים שנפתחו לנו.<br /><br />היום אני ולירן צוחקים על כל זה, על ה־underdog־יות שלנו, על איך שאמרנו אחד לשני "את המשימה הזאת חייבים לקחת!" ויצאנו מעפנים. אנחנו לא בקשר יומיומי אבל כשאנחנו נפגשים (או שמא אומר, דרכינו נפגשות), אין בנו רגשות טינה. [למעשה, בתור מתמודדים, כולנו כבר עייפים למדי מהרטוריקה של המשחק, חוזרים אליה מדי יום רביעי אבל משתדלים להישמר הרחק ממנה ביומיום.] אם יצא, אולי עוד נלך מתישהו לסלסה. שמעתי שלירן רקדנית סלסה ממש טובה.<br /></div>Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.com7tag:blogger.com,1999:blog-4332738096003739785.post-45891996480273387842008-08-16T21:37:00.026+03:002008-08-19T17:38:28.862+03:00היפה והחנון - הפרק הרביעי<div dir="rtl" style="border: 1px solid red; padding: 3px; text-align: right;"><span style="font-weight: bold;">אזהרה:</span> אם עוד לא ראיתם את הפרק הרביעי של "היפה והחנון", <a href="http://switch206-01.castup.net/cunet/gm.asp?ClipMediaID=2596334&ak=null&st=00:00:02.868&dr=01:10:57.217">מומלץ לראות</a> (באינטרנט, בחינם) לפני שאתם ממשיכים לקרוא.<br /></div><br /><div style="text-align: center;"><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjLbAdCeRENhel_QQpNf8HDfodezxLci0wWgRTbFfjFOCOI6wZlG-P6OOgZkicwUr81XIvkEOBnNnR1iqZGblGPdroVjFgN3Ln2owFAZ_sVrW8zffSZ6rMmqS2MqFCRXMfxyfzJFKb0xxUQ/s1600-h/Tal+Hamushtal.jpg"><img style="cursor: pointer;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjLbAdCeRENhel_QQpNf8HDfodezxLci0wWgRTbFfjFOCOI6wZlG-P6OOgZkicwUr81XIvkEOBnNnR1iqZGblGPdroVjFgN3Ln2owFAZ_sVrW8zffSZ6rMmqS2MqFCRXMfxyfzJFKb0xxUQ/s400/Tal+Hamushtal.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5235280566209371922" border="0" /></a><br /></div><br />הוא נכנס לחדר, גבוה, לבוש בבגדים צבעוניים ויפים, ולראשו רעמת אפרו מרשימה. הבנות מתלחששות ביניהן, "הוא בכלל לא צריך מייקאובר". טל רוזן נראה רענן, עם חיוך מאוזן לאוזן שלא יורד מפניו לרגע, ומנגד יושבים אנו, תשושים עם עיניים טרוטות. אפשר להבין את הדיסוננס שלנו: הוא וודאי מסתיר משהו.<br /><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />עוד משדה התעופה הכרנו את החיוך הזה, הנונשלנטי והממזרי, חיוך שבא כמעט כהתרסה לקור ממנו סבלנו בסצנה ההיא. לא נותר לנו אלא להניח שהוא שחקן שמקבל תשלום הוגן על היותו תפאורה בסצנה. הכניסה של טל למשחק כאחד החנונים לא ביטלה את התיאוריה הזאת אלא רק המירה אותה בתיאוריה קונספירטיבית לא פחות — טל מושתל.<br /><br />ואכן, לאחרונה השתנה ה-FAQ של המעריצים, מהשאלה "האם איציק אמיתי?" לשאלה "האם טל מושתל?". השאלה הזאת תמיד מעלה חיוך על פניי כי לפני מספר חודשים שאלנו את עצמנו אותה השאלה בדיוק (בעוד שלגבי האותנטיות של איציק מעולם לא היו לנו ספקות :-). טל רוזן מתנהל ברוגע ובביטחון עצמי שגורמים לרבים מאיתנו להרים גבה. הוא מאוד קשוב, מאוד אמפטי ומרבה לגעת באנשים. לחיצת היד של טל היא לא מאצ׳ואיסטית ולא בהולה; הוא נשאר איתך במגע למשך שניות ארוכות, ומוסיף לזה ליטוף וחיבוק חם. זה לא מפליא שהכינויים בהם השתמשנו בינינו לבין עצמנו כדי להבדיל בין ה'טל'ים השונים הפכו להיות 'טל הבן', 'טל הבת' ו'טל ההומו'<span style="color: rgb(255, 0, 0);">*</span>.<br /><br />[כפי שטל ייספר לי אחר-כך, בדירתו התל אביבית, הוא הרגיש בווילה בעיקר בר-מזל, וקשה לחשוב על משהו שהיה מוציא אותו מאיזון.]<br /><br /><div style="width: 210px; float: right; margin-left: 10px;"><img style="display: block;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgciKS-1sxqZJcXSXrjigg67UtzcfuoBEFSnNGn5Do-t74i4IKKbWjvLD2OcIQR-WTP9gmQ6P63d52GhA6Y5slstdgUb7cAIH_lMAyMAks80KZ-BkkwM5UT4scOXvzUiPKOvX9irVurP9Fy/s200/Nir+massage.JPG" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5235555534697628594" /><span style="font-size:85%;"><span style="font-weight: bold;">ניר במשימת המסאז</span>׳<span style="font-weight: bold;">:</span> מפנק את לירן.</span></div>לצערי משימת הבנים בפרק הזה היא קרב אבוד מראש. אחרי שאיתי עזב, נעלם האחרון שעוד יכל לערער את התואר של ניר בתור החנון החתיך. ניר הוא פייבוריט אצל הבנות, מעניק מסאז׳ים על ימין ועל שמאל בלי צורך בשום משימה, ואילו טל החדש למד שיאצ׳ו באופן מקצועי (מקווה שעוד יראו אותו מפרק לאיציק את הגב...). לאור המצב הזה, שאר החנונים רק מקווים לא להכאיב לבנות יותר מדי.<br /><br />מה עושות הבנות? מתגייסות לטובת ניר! אומנם טל החדש כריזמטי, אבל הוא הילד החדש בשכונה. לירן הופכת ללקוחה קבועה במכון המסאז׳ של ניר, ואפילו לא מציעה לי להתאמן, כנראה מתוך הנחה שאין לי סיכוי אל מול איתני הטבע. אם ניר ייקח את המשימה (והוא עוד ייקח), הוא בטח לא יגיש אותה לניפוי. ניר לא נשאר חייב. עקב חיבתו ללירן, שהוא מפגין לעיני כל, ניר מאוד משתדל לשמר את לירן במשחק, החל בלהוכיח אותי על כך שאני לא משקיע מספיק, וכלה בלקחת על עצמו את הכנת הסיכומים ללירן (מה שדי מוציא אותי מהדינאמיקה הזוגית, ומהכלים).<br /><br />שלא תבינו לא נכון, ניר לא "גנב לי את בת הזוג". המצב הזה לא חדש. כבר במשימת מיני-ישראל, שבה למדנו שיעור מזורז בהיסטוריה של ארץ ישראל, לירן נעזרה הרבה בשיעורים של איציק (אשר חילק את תשומת ליבו בין שתי עלמות חן) ואני הרגשתי צלע שלישית. במידה מסויימת, אני מאשים בכך את עצמי: על זה שנתתי לדברים לצאת מכלל שליטה, על זה שלירן איבדה בי את האמון, או שאולי לא רכשתי את אמונה מלכתחילה.<br /><br />את ההמשך אתם כבר יודעים. עוד אכתוב על זה פוסט מסודר יותר. עד אז, קבלו עוד כמה פרטי טריוויה:<br /><br /><div style="margin-right: 10px; float: left; width: 210px;"><img src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgy51ll50b_T9JWnQwENBsEdxaFmWOmdVaEkq4kPnvnZS_pvWv1431eH45wvg-Ez2sks1pwHZde00gN5YCCOWkD_DsXX8pcirIRvk0bjF0b3PSwvNzclONhyphenhyphenK_DiThpDg94ApYkYdtwQlPX/s200/Gaelle+massage.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5235245106360596946" style="display: block;" /><span style="font-size:85%;"><span style="font-weight: bold;">גאל במשימת המסאז</span></span>׳<span style="font-size:85%;"><span style="font-weight: bold;">:</span> בחורה עם ערכים, כל הכבוד.</span></div> • גאל הייתה היחידה בין הבנות שביקשה להיות עם חצאית במשימת המסאז׳. כנראה בגלל זה היא מקבלת זמן מסך מינימאלי במשימה.<br /><br />• המוזיקה שהבנות מצאו בנגני ה־MP3 הייתה השירים עליהם התאמנו במשימת השירה. בחוף של טראפטוני, בלוּפ.<br /><br />• בין פתקי גיבורי התרבות של הבנים, השחלתי גם את <span style="font-weight: bold;">יובל פרי</span>. כבוד למגזר (שנפל על רצפת העריכה).<br /><br />• הבחירה של שחר הייתה קשה, כי מבחינתו (וגם מבחינתי) דניאל הייתה חברה טובה, וחשוב לא פחות, נקודת שפיות בין הבנות, היחידה שאתה מרגיש שממש מבינה אותך. היה לה תפקיד מהותי בשמירת המוראל והשפיות של שחר בווילה. לעומת זאת, גאל לא החזיקה סנטימנטים מיוחדים לדניאל אבל אהבה את לירן. הבחירה ביננו לבין דניאל ויואב נעשתה <span style="font-weight: bold;">בהגרלה</span>: משכנו פתקים. אחרי שהפור נפל לרעתנו, דניאל מיד הבטיחה לנו את היתרון.<br /><br />• לזכותנו, בחדר הטריוויה עניתי תשובה אחת נכונה מתוך השתיים, אבל היא לא הוכנסה בעריכה כי זה ממילא לא שינה את תוצאות המשחק.<br /><br />• אגב סצנת הפרידה מהווילה, כל מי שביקר אי־פעם במלון האורכידאה (וכל מי שיבקר בעקבות התוכנית), יגלה שלא מתניידים בתוכה עם סובארו B4, כי עם טוק־טוקים תאילנדיים.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">• בפרק הבא, המייקאובר!</span> אני לא הייתי שם אז גם אני מת לראות. מה שאפשר בינתיים לספר הוא שהבנים ביקרו לא־מזמן במספרת "9 אחוז" של אבנר מלכה האגדי (דיזינגוף סנטר, קומה שנייה בקסטרו) וחידשו את הפריזורה.<br /><br /><div style="clear: both;">ולסיום, רק כי נשארתם איתי עד הסוף:</div><br /><div style="width: 410px; font-size: 90%; margin-left: auto; margin-right: auto;"><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiJw8oLc4avkyRe8_-KYPe9ul0FGdrA7jM1W_LTNGvOA1uODyTVM6iiNpzjHouSppOfNrtZX8pMI6XabB-Q6XOcckJjciDM-Rck2MN6lmkwk547FZV048lFaAWlS3Z1j39JxVykW2WpHcRZ/s1600-h/Reut+and+Gaelle+kissing.jpg"><img style="cursor: pointer; display: block;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiJw8oLc4avkyRe8_-KYPe9ul0FGdrA7jM1W_LTNGvOA1uODyTVM6iiNpzjHouSppOfNrtZX8pMI6XabB-Q6XOcckJjciDM-Rck2MN6lmkwk547FZV048lFaAWlS3Z1j39JxVykW2WpHcRZ/s400/Reut+and+Gaelle+kissing.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5235241041542957362" border="0" /></a><span style="font-weight: bold;">גאל ורעות:</span> מתרגשות? גם אנחנו.<br /></div><br /><span style="font-size:85%;"><span style="color: rgb(255, 0, 0);">*<span style="color: rgb(0, 0, 0);"> היה גם ניסיון חלוש מצד בנות התוכן של ההפקה למתג את טל החדש בתור 'טל אפרו' ואפילו 'טאפרו', שנתקל בהתנגדות מאסיבית של המתמודדים.</span></span></span><br /></div>Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.com10tag:blogger.com,1999:blog-4332738096003739785.post-12209087694957102892008-08-10T02:20:00.028+03:002008-08-17T22:01:18.731+03:00היפה והחנון - הפרק השלישיקודם כל, רק רציתי לציין שהיה לי יומולדת מעולה, ו<a href="http://www.bazekalim.com/">מאיה</a> אפילו שולחת <a href="http://www.bazekalim.com/2008/08/13/black-bottom-cupcakes/">קאפקייקס</a>!<br /><br /><div dir="rtl" style="border: 1px solid red; padding: 3px; text-align: right;"><span style="font-weight: bold;">אזהרה:</span> אם עוד לא ראיתם את הפרק השלישי של "היפה והחנון", <a href="http://switch206-01.castup.net/cunet/gm.asp?ClipMediaID=2570845&ak=null&st=00:02:02.417&dr=01:17:12.625">מומלץ לראות</a> (באינטרנט, בחינם) לפני שאתם ממשיכים לקרוא.<br /></div><br />עבורי, הפרק השלישי סבב לא סביב מוריאן דבוש, דוגמנית העירום המבורכת, וגם לא סביב משימת האנטומיה, כי אם סביב פרישתו של איתי. אגיד את זה כבר עכשיו - איתי היה הבן־אדם הכי קרוב אלי בווילה, ובלעדיו הווילה הפכה עבורי למקום קצת יותר מנוכר. עם זאת, שמחתי בשמחתו, כי הוא ניצח את המערכת (כידוע בריאליטי, <a href="http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1265170&passok=yes">ברגע שאתה שם, אין דרך החוצה</a>) והניצחון שלו הוא גם ניצחון קטן שלי, אם מחשיבים את המתמודדים לבעלי ברית ואת חברת ההפקה הקפיטליסטית לאויב.<br /><br />בווילה כבר יש הרגשה של שגרה. בילינו יחד סוף שבוע, שאיפשר למתמודדים לנוח קצת. זה בכלל לא נתפס ככה בטלוויזיה, אבל השבת בווילה היא קצת כמו שבת בטירונות — אתה נשאר בבסיס, אבל יכול לקום מאוחר ואין מסדרים, רק מדי פעם עולה לשמירה (טסטימוניאלס<span style="color: rgb(255, 0, 0);">*</span>). שומו שמיים, זה מדהים כמה זה אותו הדבר! אבל לפחות יצא לנו להרגע קצת בשמש. איתי הדגים לבנות את הגילויים של ארכימדס (איך קערת פירות לא שוקעת בג׳קוזי) והן הדגימו לו דברים אחרים. היה גם מלאי די רציני של פיג׳לינג. אני מקווה שעוד ימצאו איזה פרק להראות מה קרה בעקבותיו.<br /><br />יש שיגרה של ארוחות, מי יושב ליד מי, "תביא גם לי כוס שוקו". לירן נחרדה מהיכולת שלי לאכול דג מלוח בבוקר ורק הרוסיות הבינו אותי. (אולי בכל זאת רוסיות זה בשבילי?) אנחנו גם מתרגלים למלאכת הטלוויזיה: לונג־שוטים, קלוז־אפים, צילום תוכנית קיץ בחורף (קח איתך פליז!)... במיוחד הבנות, שאת הסטיילינג שלהן אפשר לתמצת ב־all slutty, all the time.<br /><br />הלאה, לפרק!<br /><br /><div style="float: right; margin-left: 10px;"><img src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgL5u-UxESthoJW-xkc2LDsRdYRewGh2rckA2UYcBaB9s7tdapwKa752y4BFcWfAgCS8rkUJTWrNjPS3E1DJ1hKWB4FhfjrVBp-tLG9n1PVZekuphdxx4T4zWc9Z99ZQw-R71F-BXexEAjR/s200/Skeleton.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5233356273322717826" /></div>הפרק מתחיל בחלוקת הקלסרים המיוחלים, ואם במשימה המוזיקלית חומרי הלימוד של הבנים היו בעלי קשר רופף למדי למשימה, הפעם רפרוף בקלסר האפור הבהיר חד וחלק שהוא נכתב בעיקר כדי לצאת ידי חובה. בכל זאת, כל הבנים למדו ושיננו את "ששת הדברים שאישה זקוקה להם" כאילו היו עשרת הדיברות, וכך גם אני. בואו נראה אם אני זוכר? כבוד, הבנה, ... אישור, הצדקה...? אוקי, לא באמת.<br /><br />היו בקלסר גם מיני סטטיסטיקות וציטוטים מ"גברים ממאדים, נשים מנֹגה". הבנות, לעומתנו, קיבלו קלסר הרבה יותר מחובר לאדמה, ואפילו בובת לימוד עם קרביים מתפרקים (אם כי שום דבר לא הכין אותנו לבגדי הגוף...).<br /><br /><div style="float: left; margin-right: 10px; width: 200px; font-size: 90%;"><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEi2BPWow9Ir_0v4U5Ap7-2QAzyNYeQNIjenXZ5PrO1kOfnTyGjR7uB3Nb1CEZtbn4l4scGhljrSaqU0AVYyrADg48EY1hnUD_b71bMfPSB3ravT4zmcI-SNT8DoedlO8Fz27TTiAE9ZTVHb/s1600-h/Goldfinger+Drawing.jpg"><img style="cursor: pointer;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEi2BPWow9Ir_0v4U5Ap7-2QAzyNYeQNIjenXZ5PrO1kOfnTyGjR7uB3Nb1CEZtbn4l4scGhljrSaqU0AVYyrADg48EY1hnUD_b71bMfPSB3ravT4zmcI-SNT8DoedlO8Fz27TTiAE9ZTVHb/s200/Goldfinger+Drawing.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5233381573763928290" border="0" /></a><br /><span style="font-weight: bold;">הציור של גולדפינגר:</span> יודע לשמור את הציצי בפרופורציה.<br /></div>הלאה, למשימת הציור. כשצפיתם, בטח עלתה בכם המחשבה — איזה מפגרים! אני הייתי רואה את הגרסא האמריקאית, מכיר את המשימה מראש, ומנצח! — קצת כמו המחשבה שעולה בך כשאתה רואה את "צלצול הכסף" (ואז אתה שולח סמס תמורת 5 שקל / הולך לריאליטי). הרשו לי להרגיע אתכם: גם מי מהבנים שלא הכיר את המשימה, ורובם יודעים להוריד סדרות מהאינטרנט, יכל לקלוט שהמונולוג של השחקנית-דוגמנית שלנו לא נועד רק למלא את המבוכה. מכאן ועד ללזכור כל פרט מתוך נאום של חצי-שעה יש דרך ארוכה.<br /><br />אבל ... אבל... מה עם הבחורה! ערומה! באמת שניסינו להתלהב, אבל אפילו אדם נשאר אדיש. היא פשוט מחווירה לעומת הבנות שבילינו איתן בשבוע האחרון.<br /><br />הציורים הטובים ביותר היו של טל (שבילה את זמנו הפנוי בווילה בלצייר קריקטורות גסות של חיות משק ותום סלמה, איש הסטיילינג שלנו) ושל גולדפינגר (שחר). שאר הציורים נעו בין 'רואים שהשתדלת' (אדם) ל'רואים שלא שהשתדלת' (איתי). לירן באמת עשתה את המירב בשביל למכור את היצירה שלי. אם הייתה לי מילה בזה, לא הייתי מסכים שתמכור את עצמה לכל המרבה במחיר, אבל מסתבר שכל האמצעים כשרים. יש לי מה ללמוד מהמסירות שלה. מה שכן, הקשר בינינו לא מתחזק. אנחנו מבלים עם כל אחד, רק לא זה בחברת זו.<br /><br />בקשר למשימת האנטומיה לא ארחיב הרבה, מעבר לזה שהיא הייתה מייגעת וקפאו לנו הביצים. אפשר לראות את זה במיוחד על איתי, באפתיה המוחלטת שלו לנוכח הזכייה של זוגתו.<br /><br />וכך אנו מגיעים לאיתי. הזוגות המועמדים לניפוי (לירן ואני, איציק ורעות) כבר התחילו לחרוש על הטריוויה, ואז פיני הציע את ה-הצעה. למען הסר ספק, איתי לא היה מוכן לזה, וההחלטה שלו הייתה אחד הרגעים הכי ספונטאניים שחוויתי בווילה. יהיו <a href="http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3556565,00.html">סיבותיו</a> אשר יהיו, איתי נפרד מאיתנו בחיבוקים והלך לארוז את המזוודות. התחושה ברגע שבן־אדם נעלם מהווילה היא מעיקה. פורמט המשחק פורט על הרגשות שלך באופן אכזרי וסוריאליסטי: יש לך זמן לפרידה קצרה (ובמקרה של הליכה לחדר הטריוויה, אתה אפילו לא יודע ממי מהזוגות אתה נפרד סופית) ומרגע זה ניתק ביניכם הקשר, ומי יודע לכמה זמן.<br /><br /><div style="text-align: center;"><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiNXhB6mjYVLuhPDFFsqdiXpih8WxgI9BoNs0ZMnXPEV4FSINF2zQ_G67Qf0PZ1a0GtEtCS1hsMQefTOus460OlOg6suPd02-oXFUmdz-6eQSK4l4nJNglnRC9JVU1qYIAOayvyRfWhkmoB/s1600-h/Itay+-+Reality.jpg"><img style="cursor: pointer;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiNXhB6mjYVLuhPDFFsqdiXpih8WxgI9BoNs0ZMnXPEV4FSINF2zQ_G67Qf0PZ1a0GtEtCS1hsMQefTOus460OlOg6suPd02-oXFUmdz-6eQSK4l4nJNglnRC9JVU1qYIAOayvyRfWhkmoB/s400/Itay+-+Reality.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5233389454662145762" border="0" /></a><br /></div><br />בעקבות הטוויסט, נמנע ממני ומלירן התענוג המפוקפק של חדר הטריוויה.<br /><br />וגם הפעם, קצת מאחורי הפנטזיה הטלוויזיונית:<br /><br /><span style="font-weight: bold;">ניפוץ פנטזיה #1:</span> למה אדם היחיד שלובש גופייה במשימת האנטומיה? לא, אדם לא מסתיר פטמה שלישית, פשוט נורא קר לו! לבן אדם אין טיפת שומן עליו ובמהלך הצילומים לא היה נדיר למצוא אותו עם 3 עד 6 שכבות בגדים.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">ניפוץ פנטזיה #2:</span> אחרי משימת היתרון, המתמודדות הפקידו את הכסף שקיבלו בידי ההפקה. בתום ההפקה, דניאל לא קיבלה חזרה את 200 השקלים שלה: גורם בהפקה טען שהכסף "נתרם". הסברה הרווחת בין המתמודדים היא שהוא נתרם לג׳יהאד האיסלאמי.<br /><br /><span style="color: rgb(255, 0, 0);">*</span> טסטימוניאלס (testimonials) - "עדויות" בלעז. האקט בו אתה, במשך כשעה, מתוודה על כל מה שקרה לך בפני בנות התוכן של ההפקה וכל עם ישראל (אבל הרחק מעיני המתמודדים האחרים). כל הסצנות עם הראשים המדברים מגיעות משם. מתוך כל שעה כזאת, נבחרות כ-5 שניות שמשמשות בפרק.<br /><br /><div style="margin-right: 10px; font-size: 90%; width: 400px;"><img src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj_MP9lt1RPiWwxLKvfU3iF-aSiGzNHoj-uqLYXdWXczZyrEcTG2SixkoefkfGETCLYnuh9icm2DMTD0Vnt0kp2yKJRp1ucox-nZeCTRvlxJIt0FojakTX0cFWfQxzcYNg5eOjWCigfdIXP/s320/Liran+Looks.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5233398255215190530" /><br /><span style="font-weight: bold;">אילוסטרציה - לירן בטסטימוניאליס:</span> תודו שזה רעיון לא רע.</div>Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.com14tag:blogger.com,1999:blog-4332738096003739785.post-51593208446485882602008-08-06T00:25:00.015+03:002009-04-02T18:15:02.099+03:00היפה והחנון - הפרק השני<div dir="rtl" style="text-align: right;"><div dir="rtl" style="border: 1px solid red; padding: 3px; text-align: right;"><span style="font-weight: bold;">אזהרה:</span> אם עוד לא ראיתם את הפרק השני של "היפה והחנון", <a href="http://switch206-01.castup.net/cunet/gm.asp?ClipMediaID=2540469&ak=null">מומלץ לראות</a> (באינטרנט, בחינם) לפני שאתם ממשיכים לקרוא.<br /></div><br />באתי לכתוב על הפרק השני וחשבתי מיד על המשימות. הרי שואלים אותי את זה כל הזמן: האם הבנות טיפשות? אז קלטתי שעוד לא יצא לי לכתוב כלום על לירן ועל איך שבכלל הסתדרנו, וזה סך הכל הרבה יותר חשוב מכל פרט טריוויה על בית המקדש השני.<br /><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /><div style="float: left; width: 175px; margin-right: 20px; margin-bottom: 10px; font-size: 90%;"><img src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgFMYO7NMADRHFQ6gQnKojcGMlYmO-U0RWLz3xb9ZyVQkyT6Sy7RyK_I8MAEiZxEFvvUSRVbHfXP0WSJ819A_uKJt0jN5hLMU_BAmbSWPtZUesjthn73Uev4vvoIGZk92sCpom1-xDSOjoT/s400/Continuity_scaled.png" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5231070928242597106" border="0" /><span style="font-weight: bold;">"Continuity מהתחת":</span> אם אתה מחליט לחבוש כובע מפגר בוקר אחד, לפחות תהיה עקבי.</div>אז הנה. לא הסתדרנו. התחלתי בלנסות לדבר עם לירן כמו שאני מדבר עם חברים שלי, בלי להניח שום דבר לגבי המקום ממנו היא באה, ובטח לא שום דבר לגבי האינטלגנציה שלה. (בשלב ההוא גם לא טיפטפו לנו שום דבר לגבי האינטלגנציה של הבנות, אלא רק לגבי כמה הן יהיו מדהימות וזוהרות.) ניסיתי לדבר איתה בסרקאזם. קרו לשנינו הרבה חוויות הזויות ביום שנפגשנו, בסיס טוב לצחוק עליו. אבל היא לא קלטה, או אולי סירבה לקלוט?<br /><br />מצד שני, היא הפגינה כלפי יחס של אשת תיקשורת מיומנת. היו לה את כל המַנְיֶרוֹת של שדרנית, שמתייחסת אליך לצורך האייטם. האייטם הוא כשהמצלמות מופנות אליכם, ומסתיים כשהמצלמות ממשיכות הלאה. במהלך האייטם, היא מתעלה על עצמה בתקשורתיות. ניהלנו שיחות "להכיר אחד את השני" מול המצלמות, שיחות שהרגישו מאולצות לגמרי, בסופן חזרנו לפורמאליות קרה.<br /><br />אולי היא מורגלת לזה? אולי זה מה שהיא למדה לעשות בריאליטי הקודם שלה, MyBlog?<br /><br />ברור שבמצב הזה, לא ביליתי את רוב הזמן הפנוי שלי עם לירן. זוכרים איך בטיולים השנתיים, כשהמורה הסבירה לכם שלא יעזור בית דין, אתם תקומו ב-7 בבוקר, אתם עדיין לא הקשבתם ונשארתם ערים כל הלילה? אז ככה הייתי אני. ככל שעבר הזמן, רוב המשתתפים למדו לקדש את שעות השינה שלהם, חוץ ממני. אני המשכתי לנדוד בין החדרים עד שאחרון המתמודדים נרדם.<br /><br />בנדודיי, לראשונה גיליתי הפגנת אמפטיה ובגרות מהבנות, ולמרבה ההפתעה זה לא בא מדניאל, אלא מרוקסן. סיפור רקע: הדרמה שהתרחשה על המסך בין עֹז וליסה סביב הפירגון במשימות הייתה קצה הקרחון. היה בין עֹז לליסה מתח מהרגע הראשון ועֹז היה אחראי לחלק גדול ממנו. מסתבר שכאשר אתה מיישם את מה שלמדת באמנות הפיתוי על בחורה כמו ליסה, דברים לא הולכים כל-כך חלק. עֹז היה מאוד כוחני והחלטי בתקשורת שלו עם ליסה, מה שלכאורה היה צריך להפגין גבריות ולבסס מערכת יחסים טובה (עם בחורה שרגילה לגברים הנכנעים לכל הגחמות שלה), אבל במקרה שלו ביסס ריב לא קטן. המשבר הגיע לשיאו כשעֹז התעקש שהם יישנו באותה מיטה, וכך ליסה נשארה לישון על הספה. רוקסן החליטה ליישר את ההדורים, הגיעה לחדר שלהם והסבירה לעֹז שלא תמיד צריך להתעקש ולפעמים מוטב להיות nice guy. ראו שהיא ממש דואגת לו, ולא מתוך שום אינטרס. רוקסן נמצאת מעל כל הפוזה, מעל כל ה"לא סופרת/כן סופרת" של בנות ה-20 שלנו.<br /><br />בכל מקרה, זה על האווירה, החלק הכיפי והקייטנתי של כל העסק. עכשיו למשימות.<br /><br /><div style="float: right; margin-left: 10px;"><img src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjjdnFHPGpktVAqnd3G-T6JpHurqHwVUi3z866IcYc7Nd9tg80Eh-29MWZ2_Ezqm1jYhOkU_M9dmQDzFCOxfhPDI_tgcrn5-YJdgT6qHqFHDk6dLaT_u3YcfzA18ZziDUcDoeDH_R_GAwKI/s200/Binder.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5231162400992587490" /></div>הקייטנה של הפרק הראשון נחתכה באחת כשקיבלנו את הקלסרים (אפורים וורודים, נחשו מי קיבל איזה), עולים על גדותיהם מרוב חומרי לימוד. כולם בלחץ! אין לו״זים מוגדרים, ואת כל הזמן הפנוי צריך להעביר בללמוד. זה רציני, אחד הזוגות יעוף. לירן נחושה לנצח ומדברת על זה כל הזמן, על איך ש"אנחנו חייבים".<br /><div style="clear: both;"><br /><div style="float: left; width: 300px; margin-right: 20px; margin-bottom: 10px;"><img src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiBnZzgAFZxUj8CeM6rOHfx3AW-hNWVc4psBTt2Ig7BQD86qvSSCXF2wTfXu6FcCfljCDh31BoOhhrK3YThqex8aX60dVuMxR9Deq52fU9RxPJWhjlkIuSFjrX1G3idfWuYpPFYRWQx1ad2/s320/Ars.png" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5231071946842952802" /><br /><span style="font-weight: bold;">איך את מסובבת...אותי!</span> הביצועים שלי ושל איציק הפכו לבדיחה רצה בין החבר׳ה. אתם צריכים לשמוע את גאל מחקה אותי...<br /></div>במשימה שלי לירן עזרה לי המון. אומנם שירים מזרחיים זה הדבר היחיד שאני מסוגל לשיר בקריוקי :) אבל לחלוטין לא היה לי את הקטע של התנועה, הריקוד, ה-לעשות שמח, ולירן מאוד התעקשה שאעשה את זה כמו שצריך. לזכותה של לירן גם יאמר שהיא הקריבה את המעיל והחולצה שלה(!) לצורך המשימה. הם כנראה לעולם לא יחזרו לגודל המקורי שלהם.<br /><br />היא הייתה מאוד לחוצה כל הדרך, אבל כזאת היא, קצת היסטרית. דווקא במשימה של מיני-ישראל זה לא עזר לנו. מילא הדברים שהיא לא ידעה; יש חומרי לימוד והשלמנו את זה. אבל על הלחץ שהיא נכנסה אליו לא הצלחתי להתגבר. לירן הייתה כמו תיכוניסטית מפוחדת שדואגת שאם היא לא תלמד בדיוק כמו שכתוב בספר, היא תיכשל. התוצאה של זה הייתה בלאק-אאוט רציני, פאדיחות וגיחוך מצידי - עליו חטפתי... בצדק.<br /></div></div></div><div style="clear: both;">לבסוף, רציתי לזרוק כמה פרטים שעלולים לנפץ לכם מעט את הפנטזיה הטלוויזיונית, אז ראו הוזהרתם.<span style="font-weight: bold;"><br /><br />ניפוץ פנטזיה #1:</span> בסטריפ-ארץ-עיר (ההפקה מתעלה על שיאי החנוניות שלנו!), נצפתה נחישות מפתיעה מצד איתי, אשר בצניעותו פרש מהמשחק ברגע שהפריט היחיד שנשאר עליו הוא מכנסיו. הקטע הזה נפל בעריכה, כנראה כי לא עמד בקו אחד עם החשיפה של איציק...<br /><br />בנות, אם תרצו להפשיט את החנון הזה, תצטרכו יותר מזה.<br /></div><br /><div style="float: right; margin-left: 20px; width: 200px;"><img src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgBysw09qvxJiXT3sRbUwa-z37uL5sTUYc8u0iGL7YGQ9zipiO4HlARXLtOthPZ_OwUSy5L0TuQG3axfuNluYpoJ835Rq1oLl-ctiNodiHGg-UZYrvZL7jWAQM0bAElIYMi-bXitdvzouLa/s200/Liron+Umbrella.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5231085850193774882" /><span style="font-weight: bold;">לירון שורק:</span> חורף 2008.</div><span style="font-weight: bold;">ניפוץ פנטזיה #2:</span> זוכרים את הקיץ והביקיני? כנראה שבלטרון לא שמעו על זה, לפחות לא בחודש <span>פברואר</span>, כשצולמה התוכנית. בהתחלה עוד יכלנו להתנהג כאילו קיץ והכל בסדרר-ררר-ר, אבל כשהתחיל הגשם נאלצנו להוציא את המטריות והבנות הפגינו ממיטב אופנות חורף 2008.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">ניפוץ פנטזיה #3:</span> נכון שרואים את הבנות בוחרות דיסקים? זה נחמד לדמיין שהבנות הקלאבריות והגלגל״ציות בחרו לנו, המנותקים והא-מלודיים, איזה להיט עכשיווי לשיר, אבל במציאות יש זכויות יוצרים... וגם צרכים הפקתיים, כמו לתת לרוסי בחירה מצומצמת בין להיטיהם של מושיק עפייה, קובי פרץ ורון שובל. מצחיק, לא?<br /><br />נ.ב. בעקבות הפרק, אני חייב להחמיא לגולדפינגר (שחר) ולגרוסמן (טל) על הישירות והכנות. ככה צריך להיות ריאליטי. אתם כובשים.Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-4332738096003739785.post-50087956643887635392008-07-28T01:02:00.012+03:002008-08-05T20:48:18.115+03:00פרק ראשוןאת החוויה שלי מה<a href="http://switch206-01.castup.net/cunet/gm.asp?ai=206&ar=hayafa_vehahnun_ep1&ak=null">צפייה בפרק הראשון</a> אפשר למצות ב-<br /><span style="font-size:180%;">איזה כיף, אנחנו בטלווזיה!</span><br /><br />מעבר לכל התוכן, מעבר לכל ה"איך יצאתי?", זה פשוט תענוג נרקיסיסטי טהור לראות את עצמך על מסך הטלוויזיה, ועוד לקבל על זה מלא תשומת לב. למחרת אתה מוצא את עצמך בתענוג נרקיסיסטי נוסף: פתאום פונים אליך ברחוב, מזהים אותך, שואלים אותך שאלות. פייסבוק. ג'פאניקה. <del>פתח תקווה.</del> בן לילה הפכת לדובר של תוכנית ש־15% מהמדינה צפו בה אתמול.<br /><br /><div style="float: left; padding-right: 20px; width: 310px; font-size: 90%;"><img style="cursor: pointer;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEikcOvV9ciH3ensln2tBEleQ-ksOpmkGT5TxZJbCGJ2SSVT7cUnK4HjAw6RqScctVqEIzMO2Fb6O393EbEQYcaYBGnlow7HrH3fyecaAVK_AOkW4Gk0urQI-h7fPzh1HfkYUWe8Q6fX1VIZ/s400/BATG+vila.png" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5228084035303613490" border="0" /><br />היפה והחנון: לא בוצע בתנאי מעבדה; ניסוי בביתכם עלול להניב תוצאות אחרות.<br /></div>עיקר השאלות היו על האינטלגנציה של היפות ועל המוטוריקה של איציק. האם מישהו מכניס לבנות מילים לפה? האם מישהו מושך לאיציק בחוטים? הרשו לי להבטיח לכם שלא. אני חנון מחשבים ולא למדתי 3 שנים בניסן נתיב, אז יכולות המשחק שלי שואפות לאפס, ואני חושב שגם שאר המשתתפים באים מאותו המקום. המניפולציה היחידה שאתם עוברים היא עריכה מגמתית, אבל מי שדמיין לעצמו את הוילה בתור מעבדה נקייה בה מתבצע ניסוי חברתי, אולי עדיף שמלכתחילה לא יצפה בתוכניות ריאליטי.<br /><br />בלי קשר, כיף לי נורא לדבר עם כולכם, לשמוע אם אתם נהנים לצחוק עלינו, מתבאסים מהעריכה או שסתם זיפזפתם, ותזכרו - גם אם אתם פוגשים אותי בחוץ, לוגם בירה, אני בסך הכל בהפסקה מלתכנת איזה מודול ... ואת הפפיון שכחתי בבית.<br /><br />נ.ב. ואם את מעריצה חמודה, אני לא מתעלם, אני פשוט מתבייש להתחיל איתך :)<br /><br />נ.נ.ב. דווקא <a href="http://www.103.fm/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=EIFEFG&c41t4nzVQ=FH">שי ודרור</a> לא דיברו איתי.Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-4332738096003739785.post-44291583217077690452008-07-21T00:12:00.014+03:002008-07-24T02:06:38.186+03:00היפה, הפרחה והחנון<div style="text-align: justify;"><blockquote></blockquote><blockquote><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhTorzGwounl39Y2bbhepQ3cFJDmkbYzcAv6Dq0BetNPRpynDbz6aOp3feGNtqtMQISKO6Dfy8UXW_WWqA0MDr5TXUfqzj4Ujjon65f-84XqPjtDKzE_ZOeUVcNbMAmAX_UEhwiSOM3j7f6/s1600-h/snapshot20080721021922.jpg"><img style="cursor: pointer;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhTorzGwounl39Y2bbhepQ3cFJDmkbYzcAv6Dq0BetNPRpynDbz6aOp3feGNtqtMQISKO6Dfy8UXW_WWqA0MDr5TXUfqzj4Ujjon65f-84XqPjtDKzE_ZOeUVcNbMAmAX_UEhwiSOM3j7f6/s400/snapshot20080721021922.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5225240003180636610" border="0" /></a><br /><span style="font-style: italic;font-size:130%;" ><br />"אחי, אתה מוכר לי אחושילינג!"</span><br /></blockquote><blockquote></blockquote>כשהצטרפתי לניסוי החברתי הידוע בתור "<a href="http://beautygeek.nana10.co.il/"><span style="font-weight: bold;">היפה והחנון</span></a>", לא חשבתי על הפרסום לו אזכה בקרב בני 14 בחופש הגדול שלהם (שבטח נמתח ונמתח כמו מסטיק שנדבק לנעל). חשבתי על האתגר, חשבתי על הצילומים (איך אוגרים כל כך הרבה וידאו?)... על מי אני עובד? חשבתי על הבנות. גם אחרי שצפיתי ב־Beauty and the Geek המקורית, לא הצלחתי לקשר בין הבימבו האמריקאית לבנות הישראליות שמצפות לי בווילה. הן כולן מדברות שם אנגלית, נשמעות כאלה אינטלגנטיות. כמה רע זה יכול להיות?<br /><br />אחד החברים עשה לי שיחת הכנה ארוכה, שבה הוא סיפר, בדעתנות האופיינית לו, על קיומן של הבנות <span style="font-style: italic;">ההן</span> - בנות שהיופי שלהן עזר להן לפתוח כל כך הרבה דלתות, עד שהשכל שלהן עזב לסרוג לבד, בחושך. "זאת הזדמנות יחידה במינה בשבילך לפגוש כאלה בחורות", הוא אמר, ואילו אני נשארתי סקפטי - "אלו בנות שאתה יכול לראות כל יום, הזאת שחופפת לך את הראש אצל הספר, פקידת הקבלה שאף פעם לא העזת לדבר איתה...". הוא המשיך בשלו, "אלה בנות שהרגילו אותן לא להאמין בעצמן, שלא חושבות שהן מסוגלות ללמוד", כאילו מצטט מתוך סדרת ריאליטי אמריקאית (שהוא ללא ספק צפה בה יותר ממני). אבל אז הוא הפיל את הפצצה - "תאר לך אחת, פרחה, שאתה מנסה ללמד אותה משהו, והיא אומרת לך — די, מה אתה חופר?".<br /><br />הדימיון המודרך עשה את שלו, והתמלאתי חלחלה. זוכרים את האלה מהתיכון, שהתמרמרו בכל פעם שהמורה לימד משהו שהוא "לא לבחינה"? תיארתי לעצמי אחת כזאת, שהיא לא רק שאינה סקרנית, אלא גם מפחדת שאם תלמד משהו אקסטרא, אולי משהו ישן ידחק לה החוצה מהראש. ואם זה לא מספיק, אז שתהיה גם פרחה. תיארתי לעצמי איך זה כשאתה צריך להסתדר איתה. סוג של גהנום.<br /><br />וכך, המחשבות על הפרחה האפילו על המחשבות על הבלונדות ארוכות-הרגליים, וה"בהצלחות" שנשמעו לעברי (שההמשך המרומז שלהן היה "... שיצא לך שם <span style="font-style: italic;">משהו</span> עם <span style="font-style: italic;">מישהי</span>") נבלעו אל מול החשש מאותו יצור מיתולוגי, היפה.<span style="font-weight: bold;"></span><br /><br />אבל לא לאורך זמן...<br /><span style="font-size:130%;">יום רביעי, ה־23 ליולי 21:00, היפה והחנון <a href="http://www.youtube.com/watch?v=4dYy0RDnEqg">עולים לאוויר</a>!</span><br /><br />נ.ב. גדי סוקניק, eat dust!<br /></div>Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.com10tag:blogger.com,1999:blog-4332738096003739785.post-1276705006080457712008-06-29T17:05:00.017+03:002008-06-30T00:14:00.895+03:00מלחמת המים<div style="float: left;"><img class="no-border" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgW3Et2DjR-U-yhzsMRrCj2yePOTdY33vGy-tpFf2gIfqtiGKhqBW0CUuKUAnOGPUw7GJbjn2zbWtk6vUdBIpTz8rZ65cCi7djZd57DL23jC5XBZvmp4wWxjYgxCur1hk3K2y6dNIZULyP8/s400/Water-War-Girls.png" alt="בנות פארש!" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5217349763971226194" border="0" /></div><div style="text-align: justify;">ברוסיה היו הרבה מים, וגם באירופה יש לא מעט. בגלל זה, כשהייתי שם, כיוונתי את המקלחת לזרם המירבי וכך השארתי אותה כל עוד הייתי תחתיה, גם כשאני סתם עומד ומהרהר על גודל הגלקסיה. בעצם, גם בישראל אני לא מי-יודע-מה מודע סביבתית, כי גם פה אני עושה אותו דבר, ואולי בגלל זה, אזרום ואזמין את כולכם ל<a href="http://waterwar.pharsh.com/"><span style="font-weight: bold;">מלחמת המים הגדולה</span></a> בכיכר רבין, ביום שישי הקרוב!<br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /><div style="text-align: justify;">זה יהיה אירוע ענקי, שמח ומטורף, וכל מה שאתם צריכים לעשות זה להביא כל דבר שמשפריץ, מתיז או ממתיר מים (אתם תעמדו מול מתחרים ראויים!). וכן, בנות, מותר לבוא בחולצות לבנות, לא חייבות עם סמל בית-ספר.<br /></div><blockquote>אז תרשמו:<span style="font-weight: bold;"><br />יום שישי (ה-4 ליולי 2008), 15:15!<br /></span></blockquote></div><br /><br /><div style="clear: both;"><div style="text-align: justify;">נ.ב. זאת השנה הראשונה שאני ממש עוזר באירגון האירוע. אני אחראי על עיצוב ובניית <a href="http://waterwar.pharsh.com/">האתר</a>, מה שהיה ממש יצירתי וכיף, הרבה תודות לחומרים שאילית המאיירת סיפקה לי (לא, לא מהסוג הזה).<br /></div><br /><div style="text-align: justify;">ועוד, מתי תהיה מלחמת מים בחיפה וירושלים?</div></div>Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-4332738096003739785.post-6577235480793958222008-06-25T01:05:00.015+03:002009-03-29T17:14:19.855+03:00תחבורה ציבורית זה חראלפני שהתחלתי לכתוב, חיפשתי את הטקסט "תחבורה ציבורית זה חרא" בגוגל ומצאתי רק תוצאה אחת. אם כך, אוסיף את הפרוטה שלי.<br /><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhWKClq7QD48osAdwaoS2cSXAc03dvXr25Vt24NoNQbxxu0A9WkwSnr8R2pLz4GXFMOENsfUwx54tUFhJOfVqbxgAAb-V4IwpVHxAsM_zi0rOtqyMkKJr5WRMFxqzM9wiLgOsH_LwwiqLtB/s1600-h/P1011161.JPG"><img style="cursor: pointer;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhWKClq7QD48osAdwaoS2cSXAc03dvXr25Vt24NoNQbxxu0A9WkwSnr8R2pLz4GXFMOENsfUwx54tUFhJOfVqbxgAAb-V4IwpVHxAsM_zi0rOtqyMkKJr5WRMFxqzM9wiLgOsH_LwwiqLtB/s320/P1011161.JPG" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5216262357267966434" border="0" /></a><br /><span style="font-weight: bold;">תחבורה ציבורית זה חרא!</span><br /><br /><div style="text-align: justify;">לפניכם מוצג א׳, המגיע היישר מתוך הארנק שלי. בולטות בהיעדרותן כרטיסיות הרכבת (תל אביב-חיפה, תל אביב-נהריה), אשר נכחו בזמן הצילומים בתא אחר בארנק. עם היד הזו עשיתי את נדודיי בשנים האחרונות - נדודים מבית ההורים, לביתי, לעבודה, לתענוגות, לראיונות עבודה... בכל פעם מרפרף בקדחתנות בשלל הכרטיסיות שלי בפני נהג עצבני, מנסה למצוא את הקלף המנצח לקוד המחיר איתו הוא קורא עלי תיגר.<br /></div><br /><div style="text-align: justify;">אבל נסיעות שיש לי עבורן כרטיס הן המקרה הטוב. אלה נסיעות משומנות, שאותן עשיתי כבר מאות פעמים. אני כבר יודע את תדירות הקווים ואיפה כדאי לשבת כדי שתתיישב לידך הצעירה עם השמלה הפרחונית ולא השמנה עם הילד הצווח. עם הזמן, כבר חשבתי לעצמי "אולי אפשר לחיות במדינה הזאת עם תחבורה ציבורית?" ... ואז נאלצתי להגיע מהרצליה לאיזור תעשייה קריית אריה <del>בפתח תקווה</del>, והמציאות נתנה לי כאפה לפנים. מסלול שברכב אורך 30 דקות נמרח לשעתיים של נסיעה דרך כל העיירות בשרון*. אתה יושב בתחנת אוטובוס, מזיע ומעוצבן, תוהה אם להתקשר ולהגיד שתאחר רק בשעה או שמא בשעתיים. הבחורה בשמלה הפרחונית מתיישבת לידך ומבקשת אש. אתה עונה לה — <span style="font-style: italic;">עזבי, זה לא יילך בכל מקרה, את לא רוצה דביל שנוסע באוטובוס</span>.<br /><br />חוץ מזה, לצאת בשבתות ולילות הופך לסיפור. בעניין הזה אני נזכר בקוֹלֶגַה יפני, שסיפר שגם בטוקיו אין תחבורה ציבורית בלילות, וכיוון שאנשים כמוני וכמוכם לא מרשים לעצמם לגור בטוקיו עצמה אלא רק בפַּרְוָוריה, נותרות להם שתי אופציות: לקחת מונית הבייתה (מלא כסף ביפן!), או לחגוג (to play, כפי שהוא התבטא) עד סוף הלילה. אם כבר להוציא מלא כסף, אז עדיף על אלכוהול. כך נוצר מצב שביום שבת בבוקר, משפחות שיוצאות לבילוי בחיק הטבע נאלצות לנסוע במטרו לצד צעירים שיכורים וקולניים.</div><div style="text-align: justify;"><br />בלי שום קשר, הנה עוד דבר שהמסתובב איתי בארנק לאחרונה. לא, לא קונדום:<br /><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjyc-kjeu3CALPPY0ntBj1Zfz8-pk6bFljtZwrv514bONKOnn4P3tfpNaOjRhlARn5csjrIurlX8W_OjMPeuQZe9m3juphj81vNaJR9jsEvUMYIGDjKT2y_sgiZjtq94UdpnSkJfnXq3ZhB/s1600-h/P1011166.JPG"><img style="cursor: pointer;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjyc-kjeu3CALPPY0ntBj1Zfz8-pk6bFljtZwrv514bONKOnn4P3tfpNaOjRhlARn5csjrIurlX8W_OjMPeuQZe9m3juphj81vNaJR9jsEvUMYIGDjKT2y_sgiZjtq94UdpnSkJfnXq3ZhB/s320/P1011166.JPG" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5216207973278247074" border="0" /></a><br />ואני אחזור על השאלה שלהם: <span style="font-weight: bold;">ראליטי?</span><br /></div><span style="font-size:85%;"><br />* למה קיימות כל העיירות האלה בשרון? בכל אחת יש אותו דבר: עירייה, צומת ספרים, קפה-קפה ואיזור היי</span><span style="font-size:85%;">־</span><span style="font-size:85%;">טקים. אי־אפשר לאחד?</span><br /></div>Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-4332738096003739785.post-26967604405569017232008-06-02T12:53:00.016+03:002008-06-03T20:06:27.049+03:00פינת הפופ<div style="text-align: justify;">בימים אלה אני עסוק בחיפושי עבודה ואלגברה של כיתה י׳, וכיוון שלא בא לי לכתוב על זה, אצא להפסקת מוזיקה, בהשראתו של יואב קוטנר האגדי (איך זה שהוא עוד לא מת וקבעו על שמו רחוב?).<br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /><div style="text-align: justify;"><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://www.6thsense-band.com/small%20logo.bmp"><img style="margin-left: 10px; float: right; cursor: pointer; width: 120px; height: 120px;" src="http://www.6thsense-band.com/small%20logo.bmp" alt="" border="0" /></a>לפני כחודש נתקלתי שוב ב<a href="http://frankiefrank.blogspot.com/">פראנקי סימון</a>, מוזיקאי צעיר בן 24 אשר הכרתי ממסיבות של ידידה משותפת. במסיבות פראנקי נהג לתת שואו של וירטואוזו על הפסנתר המשפחתי, כאשר הוא מצטרף בנגינה למה שהולך באותו רגע במסיבה, בין אם זה Queen, Ace of Base או Jay-Z. לימים גיליתי שהוא קלידן בלהקה, ה־<a href="http://www.6thsense-band.com/"><span style="font-weight: bold;">Sixth</span><span style="font-weight: bold;"> Sense Band</span></a>, ויש לציין שכיאה לוירטואוזו כמוהו, גם שאר חברי הלהקה בהחלט לא מסריחים. למעשה, מה שהם עושים איכותי למדי, לפחות מהפעם הבודדת ששמעתי אותם. למען הכנות, למרות שהתרשמתי לטובה, המוזיקה עצמה לא נגעה בי מספיק כדי שאפתח את <a href="http://www.myspace.com/6thsenseband">עמוד המייספייס שלהם</a> לשמיעה רצינית, קצת כמו הדיסק של <span style="font-weight: bold;">רם אוריון</span> שרכשתי ביציאה מהופעה ממש־מהנה שלו (האלבום "<span style="font-weight: bold;">כן"</span>), ומאז לא שמעתי אפילו פעם אחת...<br /></div><br /><div style="text-align: justify;">אבל פראנקי, כפי שהסתבר לי כשסוף־סוף תפסתי איתו שיחה רצינית, לא בונה עלי. הוא ולהקתו מכוונים להיות לפחות החברים החדשים של נטאשה, אם לא המאשינה הבאה. לפראנקי יש ספקות בנושא, לא כי הוא חושב שהם לא מספיק טובים, אלא כי לדעתו בעידן החדש לא נותר מקום למגה־להקות. לטענתו, כל המגה־להקות נוצרו עד שנות ה־90, והיום עם האינטרנט וה"רכוש להיט ב־SMS", אין דרך לבלוט לאורך זמן. כהרגלי, ניסיתי להיות לו לפרקליט השטן. מקווה לטובתו שצדקתי.<br /></div><br /><div style="text-align: justify;">בלי קשר, פראנקי עדיין מראה מהוירטואוזיות שלו בבמה הפתוחה של ה־<span style="font-weight: bold;">Sub Kuch Milega בפלורנטין</span> בימי ראשון, יחד עם עוד כמה מוכשרים. בניגוד ללהקה, זה לא נוטה להיות רועש והוא שמח לקבל בקשות מהקהל. מומלץ; גם אני שם לפעמים.<br /></div><br /><div style="text-align: justify;"><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://photos-e.ak.facebook.com/photos-ak-sf2p/v235/42/20/620034738/n620034738_848788_6454.jpg"><img style="margin-right: 10px; float: left; cursor: pointer; width: 200px;" src="http://photos-e.ak.facebook.com/photos-ak-sf2p/v235/42/20/620034738/n620034738_848788_6454.jpg" alt="" border="0" /></a>עוד משהו שהלהיב את האוזן שלי לאחרונה - <a href="http://www.onili.com/"><span style="font-weight: bold;">onili</span></a> (<a href="http://www.myspace.com/onili">דף מייספייס</a> עדיף). הסגנון הוא עוד קצת ממה שאהבתי אצל <span style="font-weight: bold;">Le Tigre</span>: פמיניסטיות לוחמניות צורחות בחינניות. זה תמיד יוצא להן בחינניות, השד יודע איך. למעשה, נטלי אוחיון והרכבה לא רק עושים לי נעים באוזן ובעין, אלא גם בלב. לשמוע אלקטרו כחול־לבן פשוט פורט לי על המיתרים הציוניים, הקודמים לעשות זאת היו <a style="font-weight: bold;" href="http://www.terrypoison.com/">Terry Poison</a>. האם זה צירוף מקרים שבשני ההרכבים יש בחורות מאוד מיניות ופרנקופיליות?<br /></div><blockquote><blockquote></blockquote>אלוהים אדירים! הטרוסקסואל עוד מילא, אבל פרנקופיל?!</blockquote>עוד דבר שהורדתי לאחרונה: האלבום <span style="font-weight: bold;">†</span> (או כפי שאני מעדיף לקרוא לו, U+2020) של ההרכב הצרפתי <span style="font-weight: bold;">Justice</span>, וכמו שהכרתם מהקליפ השווה שלהם <a href="http://www.youtube.com/watch?v=w3b1c408gOM">D.A.N.C.E.</a>, שכולל כמה חולצות שהייתם מתים לקנות ב־<a href="http://www.threadless.com/?streetteam=ikonst">Threadless</a>, הם נורא כיפיים. עוד יתרון הוא שהצליל שלהם כל־כך דחוס שהוא נשמע בדיוק כמו שצריך ב־YouTube, מהרמקולים של הלפטופ שלי (מתחת לכרית, בחדר אחר...).<br /><br /><div style="text-align: justify;">אבל הכי הרבה מכולם, שמעתי את <span style="font-weight: bold;">Blackout</span>, האלבום החדש של <span style="font-weight: bold;">בריטני ספירס</span>. תעזבו את בריטני לנפשה, המפיקים שלה — ללקק את האצבעות.<br /></div><br /><span style="font-size:85%;">* כן, גם אני שמתי לב שהלינק ל-Threadless כולל את השם שלי. <a href="http://www.threadless.com/streetteam?streetteam=ikonst">משלמים לי עליו בחולצות</a>.<br /></span><p></p></div>Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-4332738096003739785.post-86920166764810560222008-05-27T02:04:00.010+03:002008-05-27T10:58:43.778+03:00התנדבתי לקהילהכבר מאז פברואר השנה אני לא עובד. מי מכם שיודע למה, מתבקש למלא פיו מים.<br /><br />החופש הגדול שלי, שהתחיל בתרועה רמה עם חופשת סקי יאפית באוסטריה, המשיך בשיגרה טיפוסית ובלתי־מוסרית בעליל של בטלן דקדנטי. השיגרה כללה לישון לתוך הצהריים למרות צפצופי הציפורים והטלפונים, לברך את השכנה ב"בוקר טוב" ב־16:00, לקרוא את <span style="font-weight: bold;">כל</span> הבלוגים ב־<a href="http://reader.google.com/">Google Reader</a> שלי, להתקשקש במסנג׳ר שעות - ולקראת ערב לפגוש חברים שקרעו את התחת.<br /><br /><div style="padding-left: 15px; float: right; font-size: 90%;"><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://www.barili.org.il/"><img style="cursor: pointer;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjZdilqN3mWvKkl6k28CALA3678muRTiMmmzJUWfKyGl-aY8NqgJ3hNP6gSWwn0a3VvJWFmCuLdiKUNo4-hpbg8QRriat24LP__KCTf5Xg-Dwh5XRLjCjSzY7ux4oWImOXhWi-IuxYr89sr/s400/image006.png" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5204806708881484146" border="0" /></a><br />בריא לי:<br />כמעט <a href="http://flickr.com/photos/stabilo-boss/101793494/in/set-72057594060779001">לוגו Web 2.0</a>.</div>ודאי שמתם לב לנימה השיפוטית הפיסקה הנ״ל. לכן, כשבוקר אחר התקשר אלי דורון פולצ׳ק וסיפר שאירגון הבריאות שלו זקוק לאתר, הבנתי שיש לי פה הזדמנות פז לכפר על חטאיי. את דורון, בחור פעלתן בשנות ה־30 לחייו, אני מכיר מ<a href="http://www.barili.org.il/hafsaka_peila">ההפסקה הפעילה</a>, פעילות ספק־ספורטיבית ספק־חנונית של תל אביבים. דורון מקדיש את כל חייו לנושא בריאות הציבור, נושא שנשמע לציבור עצמו כמו הפרחת שממת הנגב במקרה הטוב (וכמו חקר זברות אפריקאיות במקרה הרע), מה שגורם לדורון להצטייר כאידאליסט תמים. עם זאת, קשה לעמוד מול האמביציות והפעלתנות שלו - ולא לעשות דבר. אם כן, התגייסתי למשימה. דיברנו על שבוע-שבועיים של עבודה. היום, לאחר כחודש וחצי, אתם מוזמנים ל<a href="http://www.barili.org.il/">אתר החדש של <span style="font-weight: bold;">בריא לי</span></a>, האירגון לאורח חיים פעיל ובריא בישראל. לא אתפלא אם תשתעממו מהתוכן, ואם אינכם תורמים נדיבים, זה גם לא כל־כך חשוב (בשלב זה). על העיצוב אמונה <a href="http://www.pickeldesign.co.il/">דנה פיקל</a>, שעשתה פריסה קלילה ולחלוטין חסרת יומרות, אבל משדרת עסקים. את המרת הגרפיקה לאינטרנט ביצעתי בעזרת הרבה פוטושופ (כבר הספקתי לשכוח עד כמה התוכנה הזאת יצירת מופת) ויכולות נינג׳ה ב־CSS. בכלל, הפרויקט הזה החזיר אותי לימי ה־web העליזים, ואם חשבתי שהעולם ב-2008 הוא מקום טוב יותר, <a href="http://www.quirksmode.org/">מצעד האיוולת של Firefox, IE ו־Safari</a> הזכיר לי מהר מאוד עם מה יש לי עסק.<br /><br />אגב, החופש הגדול שלי קרב לסיומו. הדוקטור מחפש עבודה חדשה (והפעם עדיף לא כמטאטא מדרכות).Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-4332738096003739785.post-84664109307525775142008-05-23T20:47:00.003+03:002008-05-27T10:59:54.598+03:00דאגתי לכדור הארץ<div dir="rtl" style="text-align: right;">לפני כמה ימים, בעודי בולס שווארמה ומחכה לקו 247 שייקח אותי מהרצליה (ומקווה בסתר שהוא ימאן להגיע עד שאסיים את הלאפה), נתפסו עיני בברנש מרופט שחיטט בפח האשפה. הוא הוציא בקבוקים ופחיות בידיים חשופות, כמו אחד שעשה את זה כל-כך הרבה עד שהדחיק כל תחושת גועל. כמו שאני אוכל רגל קרושה, כך הוא נבר בפח הזה, עושה עבודה יסודית.<br /><br />תוך שאני מביט בו, חשבתי - איזה יופי שהתגבש מצב כזה, שבו מלאכת המיחזור בארץ מתפקדת תודות למניעים אנוכיים של כל המעורבים. הכניסו לנו מס מיחזור בדלת האחורית — דמי הפיקדון. אי-אפשר להתרעם על ה"מס" הזה כי הוא נגבה על עצלנות, ובכל זאת, רוב מעמד הביניים בוחר להיות עצלן ולסבסד את הקבצנים שעושים את עבודת מיון הזבל.<br /><br />האפשרות הזאת לפדות עצלנות בכסף היא יוצאת דופן בישראל. לרוב אתה מגלה את ההיפך הגמור. לא משנה כמה תשלם למובילי הדירה שלך, הם עדיין יעשו עבודה מגושמת וישברו בדרך את הואזה של הדודה. גם אם אתה מוכן לשלם כסף לשירותי מתווך, זה לא יקל עליך למצוא דירה בתל אביב. כמה שתשפוך כסף על הבעיה, זה לא יטביע אותה, רק יעביר את המישור מהתמודדות עם הבעיה להתמודדות עם נותן-שירות גרוע.<br /><br />אבל רגע, על מה באתי לדבר?<br />אה, כן - יש בישראל תעשיית מיחזור מתפקדת! בכלל, טוב לדעת שיש דברים שנעשים <span style="font-weight: bold;">בסדר</span> — או, שומו שמיים, טוב יותר מבמדינות אחרות. אנשים שחוזרים מחו״ל נוטים להביא איתם סיפורים: על איך שתושבי טוקיו סוחבים את הזבל שלהם בתיקים כי אין פחי אשפה ברחובות, ועל איך שהיחס שאתה מקבל מפקידי ממשל פשוטים בארה״ב משול ליחס שמקבל גאידמק מהבנקאי שלו. אלה סיפורים שסופם תמיד במוסר ההשכל: שם מערב מודרני, ופה בלאגן לבנטיני. ישראל מצטיירת בהם כמקום בו שום דבר לא נעשה כמו שצריך. בגלל זה, נעים לי למצוא דוגמאות נגדיות כאלה, גם אם הן מתקיימות בזכות רתימת אינטרס אנוכי לטובת הכלל.<br /><br />(לשם ההגינות, יש לציין גם תענוג קצת נחות במעלה, והוא לשמוע על מדינות מודרניות שדפוקות כמונו. לדוגמא, כמו שאצלנו במשך שנים הייתה רק בזק, כך לבריטים הייתה רק British Telecom, ולכולנו האינטרנט זחל.)<br /><br />הלאפה נמשכה עוד ועוד, ובינתיים פספסתי את האוטובוס שלי. אירועי "<a href="http://www.tapuz.co.il/news/article/162312/">מרוסיה באהבה</a>" יתחילו בלעדיי.<br /></div>Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4332738096003739785.post-35114928822415876172008-05-16T04:41:00.019+03:002008-08-13T15:23:10.165+03:00השתכרתי ועסקתי באנתרופולוגיהמה עשיתם אז כשהשתכרתם לראשונה, בגיל 15? אם אתם זוכרים, תספרו לי, כי אני ישבתי באותו זמן בחדר שלי, תחת אור מנורת 40 ווט, והתכתבתי עם חנונים (ולפעמים גם חנוניות).<br /><br />יום שישי, לפני כמה שבועות. התקשרו אלי כמה חברים וחברות, שואלים אם אפשר לבוא אלי. ואז התקשרו עוד כמה. ועוד כמה. כמו שאומרים - אם החנון לא יצא ביום שישי, יום שישי ייצא אל החנון. איכשהו מצאתי את עצמי עם 10 אנשים בסלון שלי. האנשים הביאו יין, האנשים רצו בידור.<br /><div style="text-align: right;"><br /><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiUpkdsMXRrL847olpSH4CIqufCfchyJA5dGcXi0R-7XjCrWH-_9YuvGz_TEN10Xy35GG9UMYCPlowU-VPe0YVUFFMfA4rSYYDztWnpBevbetQ_1h52rD5BGamAIJWwkcVXeu32O943cDzt/s1600-h/dog-got-drunked.jpg"><img style="margin: 0pt 10px 10px 0pt; float: left; cursor: pointer;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiUpkdsMXRrL847olpSH4CIqufCfchyJA5dGcXi0R-7XjCrWH-_9YuvGz_TEN10Xy35GG9UMYCPlowU-VPe0YVUFFMfA4rSYYDztWnpBevbetQ_1h52rD5BGamAIJWwkcVXeu32O943cDzt/s200/dog-got-drunked.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5201862729114688242" border="0" /></a>זה התחיל במשחק חברה תמים, <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D_%D7%9C%D7%90">Never</a>, אשר לווה במשימות למפסידים. במשחקים מסוג זה, המפסיד צריך לבצע משימה מבישה. אחד הבנים נדרש ללבוש את התחתונים מעל המכנסיים. המפסיד הבא כבר נדרש לעשות אותו דבר עם התחתונים של חברה שלו. הרף עלה. נגמר היין, והם הביאו עוד. שתי בנות שהפסידו נדרשו לבצע את משימת החפצים (props) מתוך "של מי השורה הזאת בכלל?". כמובן שהן לא יכלו להתאפק וגלשו לשימושים הכי פאליים של החפצים התמימים שהן קיבלו. אבל היי, זה לא שונה בהרבה ממה שרובכם עשיתם בגיל 15, לא?<br /><br />הבשר האמיתי החל ברגע שהיה אצל האנשים כל־כך מעט דם באלכוהול שהם ויתרו על כללי המשחק ופשוט ניצלו את הבמה כדי לספר כל אשר על לבבם. במיוחד על לבבן. במיוחד כל החוויות המיניות המביכות־יותר שהיו להן.<br /><br />כפי שהסתבר לי, לנקבות אדם בנות 23 יש הרבה יותר לספר מאשר לנקבות אדם בגיל ההתבגרות. כך, בעוד שאלכוהול בגיל ההתבגרות הוא בעיקר מעודד פציעות, מין מגושם והטפות מוסר מההורים, בשנות העשרים הוא מעודד גם לפתוח את הפה ולספר על כל מה שנעשה בהשפעתו בגיל ההתבגרות.<br /><br />... ונעשה הרבה! הופעתי לגלות כמה. אבל עוד יותר הופתעתי כמה פתטיים ומגושמים הם חיזוריו של הזכר האנושי. שמעתי מגוון של סיפורים, על דייטים ביזאריים ועל מזמוזים אופורטוניסטיים בחסות מסאז׳. היה שם הכל, החל מנשיקות ראשונות בהן הבחור פראקטית דחף את הלשון לפה שלה, וכלה בגראנד־פינאלה שהתבצע בעוד המכנסיים עדיין עליו. נראה שהאלגוריתם של הזכר האנושי הוא כלהלן:<blockquote>תנסה את זה ← ייתכן שתצא אידיוט ← תתגבר על זה ← ...וחוזר חלילה</blockquote>בנושא הזה, ראוי לציין תובנה של ידידה, שאמרה בכנות מקסימה:<br /><blockquote>"אני מדמיינת גברים כמו סלעים. אתם תתגברו על זה, כי מראש לא כל־כך איכפת לכם. אני יודעת שזה בעצם לא נכון, כי אתם אנושיים ויש לכם רגשות וכל זה, אבל אני לא באמת מאמינה בזה. אני מניחה שאתם נדפקתם."</blockquote>אישית, אני תמיד נחרדתי מהרעיון שאהיה נושא לשיחת סלון כזאת, אבל באותו ערב התחוור לי שלזכר האנושי אין מנוס מכך, כל עוד הוא פועל לפי <span style="font-weight: bold;">האלגוריתם</span>. ידידה אחרת ניגשה לשורש הבעיה:<br /><blockquote>"למעשה את רוב החיים שלך אתה מבלה ממרחק אנתרופולוגי ומקפיד שלא לצאת אידיוט כדי שלא ירכלו עלייך באיזו שיחת סלון. אבל ככה אתה גם מחמיץ הרבה חוויות שאולי לדעתך הן פתטיות אבל אני חושבת שמי שעובר אותן מרגיש בעיקר שחרור..."</blockquote>פתאום, הכבוד ב'לא לטעות אף פעם' נראה מפוקפק למדי, בעוד שפאשלות נראו כלא־יותר ממשפט או שניים בשיחת סלון, אצל איזה חנון, שלא מעז אף פעם לטעות.</div>Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-4332738096003739785.post-65743236012998971092008-05-07T03:23:00.017+03:002008-05-18T01:59:41.384+03:00גידלתי שפםמכירים את הדברים המפגרים האלה שאנשים עושים בשביל תשומת לב, כמו לחבוש כובע קאובוי למסיבה או לרקוד בטירוף למבטי ההמון המשתאה?<br /><br />אז זהו, נראה לי שלקחתי את זה לכיוון הלא־נכון:<br /><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiN9krax94QB239QkVIaQz9QBNhWZ8H77lGztnn2oRWNCwgPr9w6it7pIGmgq-NkgcjojdK2JCoH0gwxxX2PVcPdQQychZgb-FOOC6oat40zgE7W7qn2TVZMrqWz1eBBtqTBnP1k1cvau2v/s1600-h/Mustache.jpeg"><img style="cursor: pointer;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiN9krax94QB239QkVIaQz9QBNhWZ8H77lGztnn2oRWNCwgPr9w6it7pIGmgq-NkgcjojdK2JCoH0gwxxX2PVcPdQQychZgb-FOOC6oat40zgE7W7qn2TVZMrqWz1eBBtqTBnP1k1cvau2v/s320/Mustache.jpeg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5197428347664695954" border="0" /></a><br /><br />האירוע המכונן היה מבצע של שק.לי, שהתקיים בסוף שבוע האחרון, בו יצאו חברי שק.לי <a href="http://shuk.li/2008/05/05/moustache-final/">להחזיר את השפם לאופנה</a>. עיקר המבצע היה להתמקם עם דוכן באמצע שדרות רוטשילד בתל אביב, לספר לעוברים ושבים על יתרונות השפם, ולהציע להם למדוד אחד. מלבד תמונות (ומיילים!) של כמה עלמות־חמד עם שפמים, השפם <span style="font-weight: bold;">שלי</span> היה ההישג המרשים היחידי של המבצע הזה.<br /><br />הסרטתי את האירוע במצלמת וידאו, גם כדי שיהיה מה לפרסם ביוטיוב, וגם כדי ללמוד קצת על צילום ועריכה (מעמדת הצלם, לשם שינוי). זה הניסיון הראשון שלי בצילום והתוצאות בהתאם. עזבו את חוסר ההתייחסות לסוגיות של פוקוס, צבעים ותאורה: מתוך כ־20 דקות של צילום, ישנן 5 דקות שאינן <a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Shaky_camera">shaky-cam</a> מוחלט. מתוכן, רק 2 דקות כוללות שפמים אמיתיים או כוסיות. למזלי, 2 דקות הן בדיוק הנקודה בה צופה יוטיוב ממוצע מאבד ריכוז. בימים אלו אני עורך את הסרטון במיטב אמצעי הטכנולוגיה (iMovie...), ואתם מוזמנים להציע שיר לפס־קול בנושא שפם.<br /><br />נ.ב. כן, תגיבו! ידוע שפס־קול (סאונדטרעק) עצבני הופך כל קליפ ל<a href="http://www.youtube.com/watch?v=biCEchAs290">מגניב</a>!Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-4332738096003739785.post-77006249709348234882008-04-17T05:58:00.000+03:002008-04-17T15:38:39.586+03:00התברגנתיבזמן האחרון התחלתי לצפות יותר בסדרות אמריקאית, בתקווה שיהיה לי על מה לדבר עם בחורות. כל יום שעה לפני השינה אני צופה בפרק או שניים של הסידרה התורנית. אחרי שסיימתי סדרות אינטלגנטיות <a href="http://www.imdb.com/title/tt0773262/">כאלה</a> ו<a href="http://www.imdb.com/title/tt0835434/">אחרות</a>, הבשלתי לדבר האמיתי: לא, לא "סקס והעיר הגדולה", אלא <a href="http://www.imdb.com/title/tt0904208/">Californication</a> — גרסא גברית צינית וסקסית שלה. את הפרקים הראשונים, שנתנו לי תיאבון להמשך, ראיתי עם חברים. וכך, בזמן שהבנות ראו אינטריגות מטורפות, אני ראיתי יותר ציצי ממה שאראה בכל חיי — עיסקה שווה לשני המינים, ויעידו <a href="http://www.imdb.com/title/tt0904208/ratings">הדירוגים של הסדרה</a>:<br /><div dir="rtl" style="text-align: right;"><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjeu_-iYWYr5YeeZA-HktSOMR-Btcn5D3f23Q9hK7NtD3QR9_Jwu3Dl-VDVP_VgWf9pcP0PbGI8sj9Y6Zu32tSvXBu-0h8Qkh4tSWzj2mPwOYR915K10qyaUMKc6CLW2cNS3nb42kxKKzHy/s1600-h/Californication-Comparison.png"><img style="cursor: pointer;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjeu_-iYWYr5YeeZA-HktSOMR-Btcn5D3f23Q9hK7NtD3QR9_Jwu3Dl-VDVP_VgWf9pcP0PbGI8sj9Y6Zu32tSvXBu-0h8Qkh4tSWzj2mPwOYR915K10qyaUMKc6CLW2cNS3nb42kxKKzHy/s400/Californication-Comparison.png" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5190014757917684194" border="0" /></a><br /><br />הסדרה מספרת על האנק (דיוויד דוכובני), רווק הולל וסופר ידוע, כאשר מעלילת הסידרה לא ברור איך הוא מוצא פנאי לכתוב בין כל הסקס הזה. אכן, להאנק יש מחסום כתיבה, וגם בחורה חדשה (אחת לפחות) בכל פרק.<br /><br />הדירה שלו מבולגנת (בצורה מסוגננת שכזאת, כמו שהייתם מצפים מסדרה אמריקאית) והחיים שלו מעורערים. הניסיון היחיד שלו להקים משפחה מתפרק לו בידיים. אין לו עבודה קבועה. בכלל, האנק הוא גבר מקולקל למדי: שוכב עם נשים נשואות, קטינות, מופרעות, מפגין קשיי מחויבות, אימפולסיבי, חוצפן וציני להחריד — ונראה שזה רק מעודד נשים להימשך אליו.<br /><br />פנטזיה גברית קלאסית, לא? לכאורה, זאת סדרה שנבנתה כדי שהגבר המונוגמי, כשהוא חוזר סחוט מהעבודה, יוכל לראות כוסיות ולשקוע בתוך הפנטזיה הזאת... לדמיין את עצמו לרגע רב-שגל, נוסע ב-convertible וגר בדירה יפיפיה. אז למה אני מוצא את עצמי כל-כך סולד מזה?<br /><br /><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhaLWVeqcB-sR96SEsJ2vzWx4-BPtLQ2qx9bHAweLCa5rXSeHCxhKD0I1PRru2SYw4c3zgslAkUTbnr0gLjM6Al0P8BUkQjYLFnVEejJH6qsbnDBlIlW9tj0CmxWziXKy68x6BKfDWqkmOG/s1600-h/Picture+2+jpeg.jpg"><img style="margin: 0pt 10px 10px 0pt; float: left; cursor: pointer;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhaLWVeqcB-sR96SEsJ2vzWx4-BPtLQ2qx9bHAweLCa5rXSeHCxhKD0I1PRru2SYw4c3zgslAkUTbnr0gLjM6Al0P8BUkQjYLFnVEejJH6qsbnDBlIlW9tj0CmxWziXKy68x6BKfDWqkmOG/s200/Picture+2+jpeg.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5190034278544044578" border="0" /></a>פתאום קלטתי - אני טיפוס יציב, שלא רוצה להיות פרויקט לתיקון של אף אחת. אני שומר על בית מסודר ואופי מרובע כי זה מספק אותי. בזמן שאנשים אחרים גרים בחורבות בלב תל אביב, אני משתדל להחזיק דירה מלאה בכל טוּב בהרצליה - <span style="font-weight: bold;">וזה חשוב לי</span>. הרצון לשבור חפצים מרוב עצבים זר לי (באחד הפרקים האנק מטיח את הלפטופ שלו בקיר<span style="color: rgb(255, 0, 0);">*</span>), ואילו לשבת עד הזריחה בניסיון לפתור בעיה - זה בדיוק אני.<br /><br />בזמן האחרון יוצא לי להתרועע עם אנשי תל אביב (מרכז ודרומה). האנשים חמים והמרחק להיכרות ראשונית הוא כמרחק הושטת יד, אבל העובדה שביליתם אחלה ערב לא אומרת שתיפגשו שוב. הבית התל אביבי לא צריך להיות מסודר: הוא צריך ספות וסמים. <span style="font-weight: bold;">קלילות, חיוביות, חוסר-מחויבות.</span><br /><br />יש אנשים שפורחים באווירה התל אביבית. אישית, אחרי שאני טובל בה ליממה, אני צריך לתלות את עצמי לייבוש בהרצליה — לפגוש כמה חברים טובים, לכתוב איזה פוסט, ללטף את החתולה. זה אני: מאוזן ומרובע.<br /><br /><span style="font-size:85%;"><span style="color: rgb(255, 0, 0);">*</span> הלפטופ שהאנק מטיח בקיר הוא, למרבה המזל, של Dell. זה נותן לו את התירוץ ללכת ל־Apple Store בסצנה הבאה. יש גבול לפרסום הסמוי?</span><br /></div>Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-4332738096003739785.post-28521744048221192562008-04-15T04:16:00.003+03:002008-04-19T13:58:20.576+03:00עברתי למק<div class="image-box-right"><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgwuJjN6UuGWaAcYhMv-jUoUAlg6xNfVTYg1iPEw3SK72v02NSx2C7ljeZQrfBGzRANnQ0540jNqprcIOGf7a5oEZLSJAtw21Jxw5_GqcwcnDFxNOpHRO26LQYKo9FkaLbg2XgQALcvETmb/s1600-h/Mac+posterboy.jpg"><img style="cursor: pointer;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgwuJjN6UuGWaAcYhMv-jUoUAlg6xNfVTYg1iPEw3SK72v02NSx2C7ljeZQrfBGzRANnQ0540jNqprcIOGf7a5oEZLSJAtw21Jxw5_GqcwcnDFxNOpHRO26LQYKo9FkaLbg2XgQALcvETmb/s200/Mac+posterboy.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5189297829091733938" border="0" /></a>לא, זאת לא סידרה אמריקאית ולא משלמים לי על זה.<br /></div> המחשב החדש שלי הוא לפטופ מק, מקינטוש. יהיו יתרונותיו אשר יהיו, המקינטוש מוכר בעיקר בתור המחשב היחיד שנותר מחוץ להשפעת המונופול של מיקרוסופט וה<span style="font-weight: bold;">־</span>Windows שלה. הוא האלטרנטיבה לכל האנרכיסטים בינינו, וסתם כאלה שלא סיימו את גיל ההתבגרות בהצטיינות יתרה אבל כבר לא גרים במרתף של ההורים (כי אז האלטרנטיבה שלהם הייתה נקראת "לינוקס"). ישנן עוד קהילות של חובבי מקינטוש, כמו הגרפיקאים והיאפים, אבל אצלם מדובר באופנה של ממש. תכל׳ס זה סתם עוד סוג של מחשב, אבל כל חנון יודע שמאחורי הבחירה הצרכנית-לכאורה הזאת (קרי איזה יוגורט לקנות, דנונה או יופלה?) יש השלכות סיוציואקונומיות, פוליטיות ומיניות.<br /><br />בגדול, אני ממש אוהב את המחשב הזה. אני אוהב את המגע המתכתי שלו, אפילו שלפעמים זולג בו זרם של 12 וולט, שאינו מספיק כדי להרוג אבל מספיק בהחלט כדי לעצבן. אני אוהב את התקע המגנטי שלו, שמתנתק במשיכה קלה (יש לי בבית חתולה משתוללת...). אני אוהב את ה<span style="font-weight: bold;">־</span>Terminal שלו — מסך הטקסט שמזכיר לי את הלינוקס האהוב שלי.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">האם הוא יקר מדי?</span><br />כן, מק זה עדיין יקר יותר בארץ. בארה״ב המחירים דווקא משתווים ליצרנים האחרים.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">האם הוא יפה?</span><br />הוא סקסי, ובניגוד ל<span style="font-weight: bold;">־</span><a href="http://commons.wikimedia.org/wiki/Image:IBM_Thinkpad_R51.jpg">Thinkpad</a> שהוא ugly-sexy, המק הורס.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">זה יותר טוב מ</span><span style="font-weight: bold;">־</span><span style="font-weight: bold;">Windows?</span><br />ברור שלא. הדבר הזה נתקע לי אינספור פעמים.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">זה טוב לסבתא שלי?</span><br />לא. במשך 7 שנים תמימות כפיתי על ההורים שלי שימוש בלינוקס. עכשיו אני מנסה עליהם Windows. ומה אגיד לכם? זה לא המחשב שלא מתאים להורים, זה ההורים שאינם תואמי-מחשב.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">איך מסתדרים עם כפתור עכבר אחד בלבד?</span><br />כמו שמסתדרים אחרי שכרתו לך את יד שמאל. הרי ממילא את הרוב עושים עם יד ימין, אז זה לא נורא, נכון?<br /><br /><span style="font-weight: bold;">מה הכי קשה בלעבור למק?</span><br />לספר להורים שאתה הומו.Anonymoushttp://www.blogger.com/profile/11368142121604941022noreply@blogger.com1