
אודה ואתוודה שגמר "האח הגדול" לא היה בראש מעייני באותו ערב. כבר עמדתי להישאב עם ה־Visual Studio אל תוך הלילה, אבל אז נזכרתי שיש עצרת מעניינת בתל אביב. כהרגלי, הגעתי באיחור משמעותי, גם בגלל הנטייה שלי להיתקע בעבודה (רק כדי "לסיים עוד משהו קטן"), וגם בגלל התעקשות ילדותית שלי לעקוב ברחבי תל אביב אחרי טנדר של חדשות ערוץ 2 במקום לנסוע ליעד. עד שכבר הגעתי למקום, הכריז המנחה "ועכשיו נשיר את שיר הסיום" והעומדים על הבמה פצחו ב"אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת".
תם הטקס, פקחנו את עינינו, והנה נשארה עוד כחצי שעה של הגמר! - העירה הידידה בצדק. היתכן שמארגני העצרת השאירו את הפתח לאנשים לרוץ הביתה ולראות את רגעי השיא? סיכמנו בינינו שבהמשך הערב נמנע מלראות את המשדר, לשמוע על המשדר או אפילו לגלות את זהות המנצח.
הסתובבנו עוד קצת בין השנת-שירותניקים, שהיוו את רוב המשתתפים בעצרת, פגשנו כמה אנשים מוכרים, והמשכנו לסושייה עממית באבן גבירול. בעוד אנחנו לומדים את התפריט, נכנס למקום לא אחר מאשר המיני-חנון מיני-סלב איתי חזן, מתיישב לידי ושם על השולחן טלפון דור 3.5 חדיש, ועליו מוקרן - כן,כן - המשדר המרכזי, גמר "האח הגדול" בשידור חי. "בוא בוא, תראה!", הוא מושיט לי את המכשיר בקלילות דעת שבה מגיש שוטה הכפר לרבי כריך עשר דקות לפני צאת יום הכיפורים. "לא, אל תעשה את זה!", מפצירה בי הידידה — דהיינו, הגענו כל-כך קרוב, ועכשיו תכנע? שמתי על ראשי את הקפוצ׳ון, והפנתי את גבי אל המכשיר בן הדור השלישי ופניי לבחורה היפה (אם נתפס בי משהו מהשינוי...).
כ־10 דקות לאחר סוף המשדר, הידידה קיבלה סמס מההורים. הטובים ניצחו. התנועה חזרה לרחובות.