חזרתי מעוד חופשת סקי (Les Arcs 1950, צרפת), שהפעם הייתה בסימן אקדמי. לקחתי איתי ערמת ספרים של האו"פ במטרה להקדיש כל רגע שבו אני לא גולש ללימודים. ההישג העיקרי: בשבועיים הספקתי להגיש מטלה אחת באינפי (בציון 65). ההישג המשני: אני ויאיר חכם למדנו להכין קרפים משובחים, עדינים ופריכים, ומסתבר שזה לא קשה בכלל. אגב, ערמת הספרים הזאת הכניסה אותי לעודף משקל רציני, עודף משקל שנפתר בהתגשמות נבואת הזעם עתיקת היומין - עליתי לטיסה בנעלי סקי, ובכך חסכתי 110 יורו (איזיג'ט חיים בסרט).
- - -
השגרה שלנו באתר הסקי הייתה בלתי מסיבתית-בעליל. את הבקרים העברנו בלשמוע על המהפכה במצרים, ואת הערבים בבישול ארוחת הערב ויישוב קטאן. ובכל זאת, הייתה שם גם קצת העשרה. אני הכרתי לרזי את Disco Partizani, ואילו רזי הכיר לי את ליין המסיבות של אריסה (nsfw בכל מקום פרט, אולי, לגוגל). מסתבר שהבחור המגודל הוא שכן שלו במגדל הפאר.
הנה, עכשיו גם אתם הועשרתם.
- - -
בנוגע לגלישה עצמה, התנאים היו סבירים-מינוס. כבר כמה שבועות שלא ירד באתר שלג טרי. זה מצב מזופט, שגורם להרבה מסלולים להיסגר ולכל נפילה להיות כואבת פי מאה. אחד החברים המוכשרים שלי אפילו שבר את היד. בכל זאת, לא נתתי לזה להפריע לי להגשים גחמה ותיקה -- לאחר 5 שנים של סקי, עשיתי מעשה ועברתי לסנואובורד. היה לי ברור שבתור אחד שלא מפחד משלג ויורד מסלולים שחורים, אשתלט על הסנואובורד הזה בלי בעיה, אז כשהלכתי להירשם להדרכה באי.אס.אף, ווידאתי עם הבחורה בדסק שאכן אוכל לעלות רמה כשאהיה יותר טוב מכל המתחילים. היא חייכה אלי וענתה, במבטא צרפתי כבד ובכלל לא סקסי, "כמובן שאפשר". כמובן שהכל התגשם עד כדי ההפך הגמור, וכבר אחרי שיעור אחד שני נורווגים חרוצים קפצו כיתה והשאירו אותי בתור הנציג היחיד של המין הגברי בקבוצה.זה די משפיל להיות הבחור היחיד שנשאר בקבוצת הפרגיות (לפני שתחשבו, באתר סקי כל אישה -- או שהיא שם עם החבר, או עם הבעל, או שאבדה כל תקווה שתינשא), ומילא המעמד המשפיל, אבל גם הייתי ממש גרוע. הנפילות שלי באו בצרורות: על הברכיים, על התחת, על הצלעות -- מקומות שעד אז לא יצא לי לקבל בהם סימנים כחולים, והכי גרוע לא בתגובה לשום סכנה ממשית. בקושי הצלחתי לעמוד על הבורד, ולכשהצלחתי נסעתי כמה מטרים ואז מתוך פחד דפקתי את הראש בשלג, ככה סתם, לא בכוונה. בסוף היום השני קניתי קסדה.
- - -
אגב ללמוד לעשות דברים עם הגוף שלי, כבר כמה חודשים שכמה גורמים מנסים לשכנע אותי ללכת לריקודי סווינג, "הסלסה של החנונים". אומרים שלומדים שם לרקוד, ועוד עם בחורות. אני מצידי, בעקבות נסיון עגום עם סלסה לפני כמה שנים, משוכנע שיש לי שתי רגליים שמאליות, ועוד לא בטוח שהגיע הזמן לקרוא תיגר על הקביעה הזאת.
- - -
כשהייתי בן 22, והייתי מוצא דרכי לארוע שאין לי שום תחבורה סבירה להגיע אליו, אחד מחבריי הטובים היה אומר שאני לא נותן ללוגיסטיקה להפריע לי. אני מצידי הייתי מפטיר שאני פשוט בוחר את הדבר שהכי לא סביר לעשות, וזה בדיוק מה שאני עושה, כי דבר לא סביר, סביר שיש שכר בצידו. אין בזה שום היגיון, במובן המקובל של המילה היגיון, אבל בתור בחור שבדיוק השתחרר מהצבא, בלי יכולות חברתיות ובלי אוטו, זה גרם לי לחיות קצת יותר. האם הגיע הזמן להחיות את המנהג היישן?
- - -
העונה החדשה, "היפה והחנון 2", לא נעלמה מעיניי, ובכל זאת אני לא כותב עליה בבלוג, וזאת משתי סיבות: 1) נמרוד כבר עושה עבודה מאוד טובה (בלהתאפק מלהגיד את כל מה שהוא חושב), ו- 2) העלילה לא ממש מעניינת אותי. עם זאת, בקרוב אקדיש כמה מילים לסלבים החדשים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה