יום שישי, 13 במרץ 2009

ג.יפית ניצלה אותי

זה התחיל בשיחת טלפון באמצע היום: כך וכך, עורכים אירוע התנדבותי בבית חולים לילדים, מגייסים ידוענים כדי לשמח ילדים חולים, מצווה גדולה, תבוא תבוא. התמהמתי קצת, כי אני לא מחשיב את עצמי לידוע־במיוחד בימים אלה, אך לבסוף האהבה שלי לחוויות משונות גברה על המבוכה – "לאן מגיעים?", שאלתי. "בית חולים שניידר, פתח תקווה". יופי, חשבתי, קרוב לעבודה, ואישרתי הגעתי. יחד איתי התנדב גם הידוען עֹז תלם, הידוע ביכולתו ללקק את המרפק.ֿ

פלאשבק. אי־שם בכיתה י״א, יום התנדבות בבית חולים בירושלים. התנדבתי עם כמה חברים - לא ידוענים, רק חברים מהכיתה. כמו היום, גם אז המשימה שלנו הייתה עמומה לגמרי ("אתם הולכים לשמח ילדים"), וכתוצאה מכך התגלגלנו למקום האחרון אליו היינו אמורים להגיע: במקום מחלקת הילדים בקומה הראשונה, הגענו לקומה השלישית, המחלקה האונקולוגית, הלוא היא מחלקת חולי הסרטן.

למראה שלושה בחורים צעירים וחדורי מוטיבציה, במחלקה לא שאלו יותר מדי שאלות וגייסו אותנו לעזור בעבודות השוטפות. בין העבודות - לסחוב כביסה מלוכלכת, להביא כימותרפיה רדיואקטיבית, לשחק במזרקים ולראות אנשים גוססים. כשאני חושב על זה, בנות השירות שקיבלו אותנו במחלקה כלל לא שאלו את עצמן אם אנחנו צריכים להיות שם, בהיותן גדולות מאיתנו כולה בשנתיים-שלוש (אפילו שאז זה נראה לנו הרבה יותר) ומבולבלות כמעט כמונו. סיימנו את היום ב־6 בערב, עייפים אך מרוצים, עם כיסים מלאים במזרקים וחוויות... הרבה יותר חוויות ממה שיכלנו לאחל לעצמנו במחלקת הילדים החיוורת.

[יצוין שבעוד שאנחנו היינו בני טיפשעשרה חרמנים, בנות השירות היו צנועות וחסודות, ולא נתנו, לא שאנחנו ידענו לקחת.]
למחרת אני ועֹז התייצבנו בבית החולים, לא לפני שהסתובבנו בחיפושי חנייה והשרשנו את התיעוב שלנו לפתח תקווה (כמו שעֹז סיכם, "העיר הזאת לא באה לי בטוב"). בלובי של בית החולים - ציורי ילדים תלוים על הקירות, ציורי ילדים שמתקשרים אצלי לבתי ספר יסודיים, שהם בתורם מתקשרים לילדים מנוזלים, לא אסוציאציה נעימה. נכנסים למעלית, ואחרינו נכנסת אמא ותינוק בעגלה, פניו של התינוק מכוסות פצעים אדומים מחרידים. אני נלחץ, עוצר את הנשימה. קומה שנייה, קומה שלישית. הגענו לקומה המיועדת, הדלתות נפתחות, אני נמלט מהמעלית ולוקח נשימה עמוקה.

אנחנו נכנסים לחדר גדול, והוא כבר שורץ באנשי ריאליטי - איתי, לאון, שי, בוריס - עד כאן האח הגדול - וגם מתן ואיתי, בוגרי מפרץ האהבה. בולטים בהיעדרם אנשי יצירה אמיתיים, ובעצם גם הנשים מהתוכניות הנ״ל. עד עכשיו אני תוהה איך יצא שנבחרת הסלבים שהגיעה לטפל בילדים, התמחות שמיוחסת באופן מסורתי למין הנשי, הייתה מורכבת באופן נואש מגברים (ביניהם אוחץ׳ אחד, שאכן היה הרבה יותר "מטפל" מכולנו גם יחד).

השווה: אבי ביטר ואחד המג'ועג'עים.
עֹז תלם, שבין כשרונותיו הרבים הוא גם קונדיטור, הכין עוגיות שוקולד צ׳יפס מעוררות תיאבון (מהמתכון של מאיה!) אבל הילדים גילו התעניינות מעטה בעוגיות. לעומת זאת, הם גילו התעניינות רבה הרבה יותר בסיבה האמיתית לשמה באנו, שהתחוורה לנו ברגע שנכנסנו למחלקת האישפוז והושיטו לנו חופן חפיסות כסופות — חפיסות של קלפי המג׳ועג׳עים. המג׳ועג׳עים, לטובת מי שאין לו אחיינים בכיתה ב׳, הם קלפי אספנות המונפקים על־ידי דואר ישראל ולצורך העניין, הם לא הרבה יותר מחבורת הזבל של 2009, ואת הזבל הזה קיבלנו לחלק לילדים מאושפזים, הקהל הכי שבוי מאז שהועלתה האופרה בטרזנשטט. על כל המבצע הזה ניצחה ג.יפית, שנשארה בשטח רק לדקות מספר, לפני שהסתלקה לענייניה והשאירה את הסלבים לעשות עבורה את עבודת השיווק השחורה.

עכשיו, שלא תבינו לא נכון, הילדים שמחו לקבל את השטויות האלה, וזה בטח עדיף על לבלות ימים במחלקה משעממת, אבל עמוק בפנים הרגשתי כמו אחרון הפוּשֶרים, נותן לילדים את המנה הראשונה חינם. בעצם, למה מנה אחת? אפילו שתי מנות, שלוש מנות - קחו, יש ערמות מהזבל הזה, וקחו גם אלבום במתנה. תוך שהסתובבנו במחלקות, הסתבר לנו שאנחנו אטרקציה דלה יחסית לשאר הכוכבים, ובדיעבד אולי טוב שכך, אם זה הזבל שנקראנו לחלק.

אבל את הדבר המזעזע באמת גיליתי רק לאחר מספר ימים. מסתבר שהקלפים שחילקנו אפילו לא היו תרומה של דואר ישראל ... רחוק מזה! במשך שבועות הוצבו בסניפי הדואר קופסאות התרמה שביקשו מהעוברים והשבים 5 שקלים בשביל לשמח ילדים חולים. כך האזרחים תרמו, הידוענים קידמו, דואר ישראל הרוויחה, וג.יפית עמדה בצד וחיככה ידיה בהנאה. ככה עושים עסקים, ילדים.



– –

אגב, בהזדמנות זאת לראשונה יצא לי ממש לדבר עם ידועני הריאליטי מהתוכניות המקבילות (והפופולאריות־יותר, כי ככה זה כשאתה בערוץ 2). הרושם שנוצר אצלי הוא שמדובר באנשים משכמם ומעלה, ככל שמדובר במדדים המיינסטרימיים להצלחה: מבלים במקומות הכי שווים, מיח״צנים מועדונים, ממיינים בחורות, קומתם גבוהה והליכתם זקופה. אפילו בוריס, שהתצטייר בדמיוני כאנדרדוג שקט בעקבות עזיבתו ראשון את בית האח הגדול, התגלה כבעל גינוני פלייבוי הדוניסט. שוב ראיתי בבירור את הניגודיות המוחלטת בין משתתפי הריאליטי הממוצעים, המחפשים לשפר את מקומם בביצה, לחנונים שלא ידעו ביצה מה היא. לא ארחיב עוד בדברים, כי יש לי תחושה שלכולם כבר נמאס שאני דש בנושא, ושאני צריך למצוא לעצמי תחביב חדש (חבל שסריגה כבר תפוסה).

4 תגובות:

  1. סקופ שראוי לתוכנית תחקירים או לפחות לאיזה כתבת אמצע של "העיר". יפה שאתה כותב על זה בצורה כל כך מאוזנת וטולרנטית ולא משתלחת ומתלהמת (למרות שנראה שראוי לעשות זאת הפעם). סיפור טוב.

    השבמחק
  2. אני אוהב את הכתיבה שלך. תרחיב תרחיב!
    וכן, מותר להיות מוקצן ולא טולרנטי, וכן מותר להגיד שמ.כוערת ניצלה את יופייה הפיננסי מאחורי הקלעים כדי לשגל את העובדים שלה.
    וכן, אתה צריך לכתוב יותר :)

    ומכל משפרי מיקומם בביצה, חסרונן של בנות הריאלטי, מנוהל נשי לכאורה, אולי מראה יותר מכל על ה...יחודיות...של כוסיות מקצועיות ביחס למין הנשי הכללי. ודוקא זה לכעצמו נושא לכתיבה.

    השבמחק
  3. חולה על הכתיבה הצינית שלך איליה.
    גרמת לי לחייך :)

    יאללה תבוא שנה הבאה לפורים. אני אארגן עוד מסיבת סלסה בבית חולים.
    כך שגם אם אתה מתבייש להראות את כישורי הריקוד שלך, אני מבטיחה לתת לך לבחור בין לשחק קוה-קוה עם הילדים במחלקת הילדים, לבין לחלק משלוחי מנות ולשיר "אני פורים" במחלקת נשים אחרי ילדה.

    מיה.

    השבמחק
  4. מרווה הפיגמנטים17 באוגוסט 2009 בשעה 13:44

    ככה ילדים, עושים עסקים.
    זה בדיוק למה אני בחיים לא יתפס תורם 5 שקלים למען הפנדות באנטרטיקה או למען ילדים מסכנים וחולי סרטן (תראו, תמונה של כלבלב חמוד!), בדואר ישראל, או ביתר רשתות מותג.
    לא רק שעצם קיומה של הקופסא תורם למותג של הרשת שמזיקה אותו, ולא רק שאין לאף אחד מושג לאן הכסף הולך ובאיזה סטנדרטי חלוקה, אלא כמו שאתה רואה בסופו של דבר הכל ממוסחר עד כדי גועל.
    היחידים אגב שקיבלו כסף מכל העניין (אפשר לחשוב כמה עולה להדפיס 100 קלפים), הם היחצ"נים שאירגנו את הארוע. מג.יפית וכלה בקונקטורים שיודעים להביא סלברטיז תמימים/סלברטיז הרוצים את פרצופם בעיתון כדי ליחצ"ן עוד מסיבות ולסנן עוד בחורות.

    אם יש לך 5 שקל לתרום, תן אותם להומלס מסכן ברחוב. עניי עירך קודם.

    השבמחק