הסדרה מספרת על האנק (דיוויד דוכובני), רווק הולל וסופר ידוע, כאשר מעלילת הסידרה לא ברור איך הוא מוצא פנאי לכתוב בין כל הסקס הזה. אכן, להאנק יש מחסום כתיבה, וגם בחורה חדשה (אחת לפחות) בכל פרק.
הדירה שלו מבולגנת (בצורה מסוגננת שכזאת, כמו שהייתם מצפים מסדרה אמריקאית) והחיים שלו מעורערים. הניסיון היחיד שלו להקים משפחה מתפרק לו בידיים. אין לו עבודה קבועה. בכלל, האנק הוא גבר מקולקל למדי: שוכב עם נשים נשואות, קטינות, מופרעות, מפגין קשיי מחויבות, אימפולסיבי, חוצפן וציני להחריד — ונראה שזה רק מעודד נשים להימשך אליו.
פנטזיה גברית קלאסית, לא? לכאורה, זאת סדרה שנבנתה כדי שהגבר המונוגמי, כשהוא חוזר סחוט מהעבודה, יוכל לראות כוסיות ולשקוע בתוך הפנטזיה הזאת... לדמיין את עצמו לרגע רב-שגל, נוסע ב-convertible וגר בדירה יפיפיה. אז למה אני מוצא את עצמי כל-כך סולד מזה?
פתאום קלטתי - אני טיפוס יציב, שלא רוצה להיות פרויקט לתיקון של אף אחת. אני שומר על בית מסודר ואופי מרובע כי זה מספק אותי. בזמן שאנשים אחרים גרים בחורבות בלב תל אביב, אני משתדל להחזיק דירה מלאה בכל טוּב בהרצליה - וזה חשוב לי. הרצון לשבור חפצים מרוב עצבים זר לי (באחד הפרקים האנק מטיח את הלפטופ שלו בקיר*), ואילו לשבת עד הזריחה בניסיון לפתור בעיה - זה בדיוק אני.בזמן האחרון יוצא לי להתרועע עם אנשי תל אביב (מרכז ודרומה). האנשים חמים והמרחק להיכרות ראשונית הוא כמרחק הושטת יד, אבל העובדה שביליתם אחלה ערב לא אומרת שתיפגשו שוב. הבית התל אביבי לא צריך להיות מסודר: הוא צריך ספות וסמים. קלילות, חיוביות, חוסר-מחויבות.
יש אנשים שפורחים באווירה התל אביבית. אישית, אחרי שאני טובל בה ליממה, אני צריך לתלות את עצמי לייבוש בהרצליה — לפגוש כמה חברים טובים, לכתוב איזה פוסט, ללטף את החתולה. זה אני: מאוזן ומרובע.
* הלפטופ שהאנק מטיח בקיר הוא, למרבה המזל, של Dell. זה נותן לו את התירוץ ללכת ל־Apple Store בסצנה הבאה. יש גבול לפרסום הסמוי?
