תחבורה ציבורית זה חרא

לפני שהתחלתי לכתוב, חיפשתי את הטקסט "תחבורה ציבורית זה חרא" בגוגל ומצאתי רק תוצאה אחת. אם כך, אוסיף את הפרוטה שלי.

תחבורה ציבורית זה חרא!

לפניכם מוצג א׳, המגיע היישר מתוך הארנק שלי. בולטות בהיעדרותן כרטיסיות הרכבת (תל אביב-חיפה, תל אביב-נהריה), אשר נכחו בזמן הצילומים בתא אחר בארנק. עם היד הזו עשיתי את נדודיי בשנים האחרונות - נדודים מבית ההורים, לביתי, לעבודה, לתענוגות, לראיונות עבודה... בכל פעם מרפרף בקדחתנות בשלל הכרטיסיות שלי בפני נהג עצבני, מנסה למצוא את הקלף המנצח לקוד המחיר איתו הוא קורא עלי תיגר.

אבל נסיעות שיש לי עבורן כרטיס הן המקרה הטוב. אלה נסיעות משומנות, שאותן עשיתי כבר מאות פעמים. אני כבר יודע את תדירות הקווים ואיפה כדאי לשבת כדי שתתיישב לידך הצעירה עם השמלה הפרחונית ולא השמנה עם הילד הצווח. עם הזמן, כבר חשבתי לעצמי "אולי אפשר לחיות במדינה הזאת עם תחבורה ציבורית?" ... ואז נאלצתי להגיע מהרצליה לאיזור תעשייה קריית אריה בפתח תקווה, והמציאות נתנה לי כאפה לפנים. מסלול שברכב אורך 30 דקות נמרח לשעתיים של נסיעה דרך כל העיירות בשרון*. אתה יושב בתחנת אוטובוס, מזיע ומעוצבן, תוהה אם להתקשר ולהגיד שתאחר רק בשעה או שמא בשעתיים. הבחורה בשמלה הפרחונית מתיישבת לידך ומבקשת אש. אתה עונה לה — עזבי, זה לא יילך בכל מקרה, את לא רוצה דביל שנוסע באוטובוס.

חוץ מזה, לצאת בשבתות ולילות הופך לסיפור. בעניין הזה אני נזכר בקוֹלֶגַה יפני, שסיפר שגם בטוקיו אין תחבורה ציבורית בלילות, וכיוון שאנשים כמוני וכמוכם לא מרשים לעצמם לגור בטוקיו עצמה אלא רק בפַּרְוָוריה, נותרות להם שתי אופציות: לקחת מונית הבייתה (מלא כסף ביפן!), או לחגוג (to play, כפי שהוא התבטא) עד סוף הלילה. אם כבר להוציא מלא כסף, אז עדיף על אלכוהול. כך נוצר מצב שביום שבת בבוקר, משפחות שיוצאות לבילוי בחיק הטבע נאלצות לנסוע במטרו לצד צעירים שיכורים וקולניים.

בלי שום קשר, הנה עוד דבר שהמסתובב איתי בארנק לאחרונה. לא, לא קונדום:

ואני אחזור על השאלה שלהם: ראליטי?

* למה קיימות כל העיירות האלה בשרון? בכל אחת יש אותו דבר: עירייה, צומת ספרים, קפה-קפה ואיזור היי־טקים. אי־אפשר לאחד?