אני מסתכל על לירן ומבין שאני לא יכול לעשות לה את זה, אבל האם איכפת לה באותה מידה מהדברים שמפריעים לי? אם אמשיך במשחק רק כדי לרצות אותה, אעשה בדיוק את מה שחנונים עושים - מתקפלים מול לחץ. מה אם לשם שינוי אעמוד על שלי ואשים את הרצונות שלי במקום הראשון?
אבל לא, נכנסתי לווילה ובזאת התחייבתי - בטוב וברע, אני פה בשביל לעשות את המירב. זה כמו הסכם לא־כתוב ביני לבין בת הזוג. אם לא הייתי מוכן לזה, הייתי יכול לפנות מראש את המקום לאחד מהרבים שהמתינו— שהיו שמחים להתחלף איתי. הרי אמרו לי — "סשה, בוריס וגריגורי התמודדו על המקום שלך, כולם מקסימים, ודווקא אתה נבחרת".
אני מדבר באוויר, כי בכלל לא ברור מה כל-כך רע לי. האם זאת העובדה שעוד לא למדתי להתעלם מכל אילוצי ההפקה שגורמים לריאליטי להיות קצת פחות ספונטני ממה שתיארתי לעצמי? האם זה בגלל שזוגתי מוכיחה לי שוב ושוב עד כמה הצוות שלנו הוא רק "לצורך הפרוטוקול"? או שזה פשוט כי עוד לא לקחנו אף משימה?
אוקי, הגיע הזמן לדבר על זה.
אחד הדברים שלא נראו על המסך הייתה בחירה של מלאני ואיתי בפרק השלישי, בו מלאני זכתה במשימת האנטומיה. גם אם היו מראים את הבחירה הזאת, ספק אם היו מראים את העובדה שבעצם ביקשתי מאיתי לשלוח אותי לניפוי — מעשה אותו כינינו "המתת חסד". תחילת המשחק לוותה על-ידי הרבה התמרמרות מצד כולנו על תנאי ההפקה (ע״ע השוואה בין ריאליטי לטירונות), אבל אני ואיתי היינו שיאני המירמור, מלבים את הכעס אחד בשני עד כדי ששנינו רצינו לפוצץ את העסק ולעזוב. היינו דוגמא חיה לכך שכאשר שני אנשים בעלי דעות דומות נפגשים, אחד פלוס אחד שווה שלוש. כבר לפני המשימה הראשונה, משימת הקריוקי, סירבתי להופיע בעקבות תסכול נוסף מההפקה, והופעתי רק לאחר שיחה להוטה, חלקה בטונים גבוהים, עם העורכת הראשית. בדיעבד שמחתי שהמשכתי עם המשחק, אבל היה ברור להפקה שזה עניין של זמן עד שנמרמר אחד את השני סופית. כאשר הוצע לאיתי לעזוב, הצעה כמוה עוד לא נראתה בפורמט ובטח לוותה בהרבה לבטים מצד ההפקה, הרגשתי שזאת הייתה החלטה של "הרע במיעוטו" ומטרתה לאפשר לגורם ממריד לעזוב מרצונו החופשי. ואכן, אחרי שאיתי עזב, למרות שנהיה לי נחמד פחות, נפתחו עיניי למה שקורה סביבי, למשחק שהאנשים סביבי שקועים בו עד הצוואר ואילו אני רק טובל בו את אצבעות כף הרגל.
ירדתי מהעניין של לבקש "המתת חסד", גם כי הבנתי שזה לא מוסרי כלפי לירן, התאומה הסיאמית שלי, וגם כי הפרספקטיבה החדשה שלי, בצירוף שיחת עידוד עם העורכת הראשית, נטעה בי תקווה מחודשת. עם זאת, גם הפעם לא לקחנו אף משימה וחוסר שיתוף הפעולה בינינו היה ניכר. כך יצא שגם כאשר נשלחתי לחדר הטריוויה, והפעם באמת, לא הלכתי לשם בצער (אבל, למען הסר ספק, לא הפלתי את עצמי בכוונה). גם שחר בזמנו לא הרגיש יותר מדי רגשות אשם על כך. [לימים, בהיותו שיכור, הוא יתנצל על כך ששלח אותי, ואני ארגיע אותו, אומר לו שבעצם אפילו קצת רציתי את זה.]
איליה: מכתיב את האופנה.
חזרתי מהווילה על מטוס של ארקיע, כאילו קפצתי דרך שער מעולם מקביל, ממציאות סוריאליסטית למציאות היומיומית שכבר הספקתי להתגעגע אליה בתום השבועיים. השער הוא חד־כיווני ואין לך דרך לתקשר עם החברים שעוד שם, מה שיוצר תחושה מאוד מעיקה. כדי לוודא שנותרתי שפוי, נשלחתי (כמו כל שאר המתמודדים) לפגישה עם פסיכולוגית, שהתרשמה שאני לא זקוק לעזרתה. ככל שחזרו המתמודדים האחרים, כך שמעתי על מה שקרה בהמשך המשחק, אבל יש הבדל גדול בין לשמוע את זה ללחוות את זה, ולכן לא אמשיך לכתוב בבלוג על הפרק החמישי ואילך, ואפנה את הבמה למגוון הבלוגים הלא־רשמיים שנפתחו לנו.
היום אני ולירן צוחקים על כל זה, על ה־underdog־יות שלנו, על איך שאמרנו אחד לשני "את המשימה הזאת חייבים לקחת!" ויצאנו מעפנים. אנחנו לא בקשר יומיומי אבל כשאנחנו נפגשים (או שמא אומר, דרכינו נפגשות), אין בנו רגשות טינה. [למעשה, בתור מתמודדים, כולנו כבר עייפים למדי מהרטוריקה של המשחק, חוזרים אליה מדי יום רביעי אבל משתדלים להישמר הרחק ממנה ביומיום.] אם יצא, אולי עוד נלך מתישהו לסלסה. שמעתי שלירן רקדנית סלסה ממש טובה.
