עדכונים

חזרתי מעוד חופשת סקי (Les Arcs 1950, צרפת), שהפעם הייתה בסימן אקדמי. לקחתי איתי ערמת ספרים של האו"פ במטרה להקדיש כל רגע שבו אני לא גולש ללימודים. ההישג העיקרי: בשבועיים הספקתי להגיש מטלה אחת באינפי (בציון 65). ההישג המשני: אני ויאיר חכם למדנו להכין קרפים משובחים, עדינים ופריכים, ומסתבר שזה לא קשה בכלל. אגב, ערמת הספרים הזאת הכניסה אותי לעודף משקל רציני, עודף משקל שנפתר בהתגשמות נבואת הזעם עתיקת היומין - עליתי לטיסה בנעלי סקי, ובכך חסכתי 110 יורו (איזיג'ט חיים בסרט).

- - -

השגרה שלנו באתר הסקי הייתה בלתי מסיבתית-בעליל. את הבקרים העברנו בלשמוע על המהפכה במצרים, ואת הערבים בבישול ארוחת הערב ויישוב קטאן. ובכל זאת, הייתה שם גם קצת העשרה. אני הכרתי לרזי את Disco Partizani, ואילו רזי הכיר לי את ליין המסיבות של אריסה (nsfw בכל מקום פרט, אולי, לגוגל). מסתבר שהבחור המגודל הוא שכן שלו במגדל הפאר.

הנה, עכשיו גם אתם הועשרתם.

- - -

בנוגע לגלישה עצמה, התנאים היו סבירים-מינוס. כבר כמה שבועות שלא ירד באתר שלג טרי. זה מצב מזופט, שגורם להרבה מסלולים להיסגר ולכל נפילה להיות כואבת פי מאה. אחד החברים המוכשרים שלי אפילו שבר את היד.  בכל זאת, לא נתתי לזה להפריע לי להגשים גחמה ותיקה -- לאחר 5 שנים של סקי, עשיתי מעשה ועברתי לסנואובורד. היה לי ברור שבתור אחד שלא מפחד משלג ויורד מסלולים שחורים, אשתלט על הסנואובורד הזה בלי בעיה, אז כשהלכתי להירשם להדרכה באי.אס.אף, ווידאתי עם הבחורה בדסק שאכן אוכל לעלות רמה כשאהיה יותר טוב מכל המתחילים. היא חייכה אלי וענתה, במבטא צרפתי כבד ובכלל לא סקסי, "כמובן שאפשר". כמובן שהכל התגשם עד כדי ההפך הגמור, וכבר אחרי שיעור אחד שני נורווגים חרוצים קפצו כיתה והשאירו אותי בתור הנציג היחיד של המין הגברי בקבוצה.

זה די משפיל להיות הבחור היחיד שנשאר בקבוצת הפרגיות (לפני שתחשבו, באתר סקי כל אישה -- או שהיא שם עם החבר, או עם הבעל, או שאבדה כל תקווה שתינשא), ומילא המעמד המשפיל, אבל גם הייתי ממש גרוע. הנפילות שלי באו בצרורות: על הברכיים, על התחת, על הצלעות -- מקומות שעד אז לא יצא לי לקבל בהם סימנים כחולים, והכי גרוע לא בתגובה לשום סכנה ממשית. בקושי הצלחתי לעמוד על הבורד, ולכשהצלחתי נסעתי כמה מטרים ואז מתוך פחד דפקתי את הראש בשלג, ככה סתם, לא בכוונה. בסוף היום השני קניתי קסדה.

המשכתי ליפול, הפרגיות החלו לפרוש, וכל הזמן הזה ידעתי שאם רק ארצה, אני אוכל לחזור למוכר והידוע, לסקי שבו אני מסוגל לרדת את אותם מסלולי ההתלמדות בעיניים עצומות. זה מצב שכזה, כמו ילד שלומד ללכת, כמו אמריקאית שמתעקשת להתאמן איתך על העברית שלה. אולי זה המשהו הזה שגורם לילד ללמוד ללכת, שגרם לי להמשיך ולהתעלל בעצמי עד שאצליח. ביום האחרון כבר הצלחתי לרדת ירידות כחולות בלי נפילות, פלוס-מינוס. ההישג המרכזי: הצלחתי לעשות את כל זה תוך שקשור לי חציל לראש. ההישג המשני: למדתי לעשות משהו חדש, משהו פיזי כזה של muscle memory. אם אפשר להסביר את זה אחרת, אז זה ממש כמו ללמוד הקלדה עיוורת.

- - -

אגב ללמוד לעשות דברים עם הגוף שלי, כבר כמה חודשים שכמה גורמים מנסים לשכנע אותי ללכת לריקודי סווינג, "הסלסה של החנונים". אומרים שלומדים שם לרקוד, ועוד עם בחורות. אני מצידי, בעקבות נסיון עגום עם סלסה לפני כמה שנים, משוכנע שיש לי שתי רגליים שמאליות, ועוד לא בטוח שהגיע הזמן לקרוא תיגר על הקביעה הזאת.

- - -

כשהייתי בן 22, והייתי מוצא דרכי לארוע שאין לי שום תחבורה סבירה להגיע אליו, אחד מחבריי הטובים היה אומר שאני לא נותן ללוגיסטיקה להפריע לי. אני מצידי הייתי מפטיר שאני פשוט בוחר את הדבר שהכי לא סביר לעשות, וזה בדיוק מה שאני עושה, כי דבר לא סביר, סביר שיש שכר בצידו. אין בזה שום היגיון, במובן המקובל של המילה היגיון, אבל בתור בחור שבדיוק השתחרר מהצבא, בלי יכולות חברתיות ובלי אוטו, זה גרם לי לחיות קצת יותר. האם הגיע הזמן להחיות את המנהג היישן?

- - -

העונה החדשה, "היפה והחנון 2", לא נעלמה מעיניי, ובכל זאת אני לא כותב עליה בבלוג, וזאת משתי סיבות: 1) נמרוד כבר עושה עבודה מאוד טובה (בלהתאפק מלהגיד את כל מה שהוא חושב), ו- 2) העלילה לא ממש מעניינת אותי. עם זאת, בקרוב אקדיש כמה מילים לסלבים החדשים.

באומנות כמו באומנות...

סטודנטית צ'כית לרופאה (צילום אילוסטרציה)

הבלוגוספרה הישראלית קיבלה בשבוע שעבר זריקת מרץ כמו שרק שערוריית סקס יכולה לספק. הכל התחיל כשבחורה בשם הילה מצאה באתר של "המרכז לאומנות הפיתוי" סיפור מתרברב של בחור, המספר על איך שכביכול שכב עם סטודנטית צ'כית שביקרה בארץ תוך שעות ספורות מרגע ההיכרות. אני מניח שכולכם כבר קראתם את הסיפור במלואו בבלוג של נועה. בניגוד למקובל בז'אנר הסיפורים האירוטיים, כאן הבחורה לא אמרה "אני רוצה אותך בתוכי" בשום שלב. למעשה, חוץ מ-"אני לא רוצה לנשק אותך כי אני לא מכירה אותך", לא נשמע שהייתה לה תרומה גדולה באקט הזה, וכשמוסיפים לזה את ההתנגדויות שלה, הסיפור נשמע באופן מחשיד כמו אונס. הסיפור הובא יחד עם הגיבוי שקיבל מהמרכז לאומנות הפיתוי, לאמור ממנו תראו וכן תעשו.

וככה הסיפור שנכתב ב-2006 הוצא מהבוידם של "המרכז" ונזרק היישר לדיון הציבורי של 2010. אינספור מגיבים התדיינו עליו בלהט, נשים וגברים, חלקם במישור המשפטי והאקטיביסטי, וחלקם על מה שזה אומר תכל'ס בינו לבינה. היו גם כמה ששמו את הדגש על השקשוקה שהוא הבטיח להכין לה. אין לי מה להוסיף בנושא, כי בקצב שבו אני מקדם עניינים, הבחורה בדרך כלל מתחננת שאעשה כבר משהו, וכי אני מכין שקשוקה מעפנה מפחיות של רסק, אבל אוכל להגיד דבר או שניים על מאפ"י בפרט ועל "קהילת הפיתוי" בכלל.

דיוויד דיאנג'לו (Double Your Dating), בטוח בעצמו מספיק בשביל ללבוש חולצה ורודה

לראשונה נחשפתי לנושא בסוף 2005, כשחבר הביא לי לקרוא ספר עזרה-עצמית בשם Double Your Dating. הספר עבר באותה תקופה בין החבר'ה (בתור קובץ PDF), ועיקר המסר שלו היה להיות פחות רכיכה ויותר כמו צב נינג'ה - מדליק אבל חוצפן. בהיותי בחור סקרן, מהר מאוד גיליתי את החצר האחורית של כל העסק -- "קהילת הפיק-אפ", שזה שם מפוצץ לאינספור פורומים של גברים המנסים להתמודד עם תחום מאוד מרכזי של להיות גבר: כיבוש הנקבה.

ל"קהילת הפיק-אפ" היה מן הנכון להוסיף את שם התואר "...הסודית", לא כי חלילה קשה למצוא אותה אלא בגלל תחושת הייחוס של הגברים המשתייכים אליה, כאילו היו חברים ב"בונים החופשיים" וגילו זה עתה את צופן דה-ווינצ'י. בהתחלה לומדים את הלקסיקון (שמאוד דומה בין הפורומים השונים) והרעיונות הכלליים, ובהמשך משתייכים לגורו מסויים ול"שיטה" שלו (למרות שלא הרבה משתנה משיטה לשיטה). תוך הקריאה אתה מרגיש את עצמך נשאב לתוך קהילה סודית, עם שפה משלה ורעיונות מחתרתיים משלה, רעיונות שאמורים להציב אותך הרבה לפני כל אותם הגברים "הרגילים".

בניגוד ל-Double Your Dating, שנכתב בשפה אנושית, בפורומים האלה מדברים חנונית. השאיפה של חבר בפורום היא להפוך ל-PUA, קיצור של Pick-up Artist, אמן פיק-אפ, מושג אירוני למדי לחנון שהופך כיבוש בחורות לעיסוק טכני ומשולל רומנטיקה. על פניו זה נשמע דומה לפורום יחסים בתפוז, אבל אחרי שמכירים מילון שלם של מושגים טכניים מבינים שמדובר באנשים שאיבדו כל קשר למיניות כפי ששאר העולם תופס אותה. מתוך הקהילה הזאת עלו הרבה עסקנים ששאפו להפוך את הברברת של הפורומים לתוכנית לימוד שאפשר להעביר לחניכים, וגם לקבל עליה כסף. רוב העסקנים באמת היו דון ז'ואנים בכל רמ"ח איבריהם, שכתבו "דיווחי שטח" (חוויות מלהתחיל עם בחורות, בצירוף נקודות לשימור ושיפור) והתלהבו מכיבושיהם בדיוק כמו מר. שקשוקה שלנו, אבל אין ספק שחלקם גם היו ציניקנים שראו בקהל שלהם הזדמנות עסקית ותו לא.

מנקובוס: מפלצת אימתנית מ"דום" / פיקאפר

גם המרכז לאומנות הפיתוי החל את דרכו בתור שני צעירים דוברי-רוסית מאשקלון, יגאל שטארק ורומן ליבין, שהוקסמו מעולם ה"פיק-אפ" הגועש של מוסקבה. השנה הייתה 2003 ויגאל ורומן, כאחרוני חניכיהם, הגיעו לקניון עזריאלי שבתל אביב כדי להתאמן "בשטח" — על "פתיחות", "סגירות" ובכלליות על "להעיף לבחורות את הגג". המפגשים היו בהנחיית גורואים, חלקם מקומיים וחלקם אורחים רוסיים כדוגמאת אלכסיי לזלי ו"מנקובוס" (יש להגות במבטא רוסי כבד).

כבר אז התלהבו השניים מ-NLP, מדע בלתי-מדעי מתחום השיווק המדבר על "תכנות" של אנשים דרך שימוש נכון בשפה, כלומר איך צריך לדבר אל בן אדם כדי שיעשה את מה שאתה רוצה ממנו (בשלב זה אנחנו מניחים שגם בחורה יפה היא בן אדם). ככל שהמשיך הזמן, השתכללו השניים אבל בעוד רומן פנה לכיבושים והפך לשובר לבבות מקצועי, נראה שאת יגאל עניין יותר הצד העיסקי של העניין. הוא החל לעבוד על תרגום החומרים הרוסיים לעברית, ופרסם אותם בשמו; בנוסף החל מתעניין בדינאמיקה של כתות. ב-2004 כבר הפעילו השניים "אימוני שטח" בתשלום לציבור הרוסי, וגם החלו משווקים תוכנית הדרכה ואימון לדוברי עברית בשם "טירונות 69", המבוססת על משנתם (המתורגמת) של גורואים מרוסיה. מאוחר יותר אימצו את השם המקצועי-יותר "המרכז לאומנות הפיתוי".

לימים הפך מאפ"י לעסק מצליח וגרר אחריו מתחרים רבים, ביניהם "לאב אקדמי", "DMen", "דון ז'ואן", "בייבמאסטר", "mySod"'. אני בטוח שיש עוד כמה שפספסתי, אבל זה לא משנה כי ה"מדריכים" ממילא נעים בין החברות, ומאפ"י היא החברה היחידה הבאמת-מצליחה בתחום. כולם פונים לאותו קהל של גברים שמרגישים שמשהו תוקע אותם, שהם לא מסוגלים ליצור קשר, או בפשטות שכולם מזיינים ורק הם לא. אולי האירגון היחיד ללא כוונות רווח בסיפור הוא Alpha-IL, קהילה וותיקה שהוקמה על-ידי בחור בשם דן, אשר מאס במיסחור של תחום שנולד דווקא מהרצון לעזור לזולת.

אני, בפורום של מאפ"י. מאז רזיתי.

בפורום של מאפ"י שרצתי לא מעט. שמות חלק מהמגיבים ב"סיפור ההצלחה" של Rosso, אותו קראתי כבר לפני כמה שנים טובות, מוכרים לי היטב. כשקראתי אותו בזמנו, לא חשבתי על אונס אלא על כמה שהכותב נשמע עילג. לא נוכל לדעת מה באמת קרה שם. אופן ההתבטאות שלו מאפיין "דיווחי שטח", שנועדו להיות כלי פרקטי של ניתוח והסקת מסקנות, כאשר בכוונה ממעיטים בסמולטוק. הבלוגר סניה ולדברג, שעובד כמדריך ב"דון ז'ואן", אפילו ניתח את הסיפור שורה-שורה והסביר למה התכוון המשורר, שהרי גם את כתביו של זיגמונד פרויד אפשר להבין לא נכון כשהוא מדבר על "פירוק ההגנות" של המטופל.

מה שכן אפשר ללמוד מהסיפור זה דבר-מה על השקפת העולם של מאפ"י, השקפת עולם שלא יכלתי להזדהות איתה ועקב כך מעולם לא התפתיתי לללכת קורס שלהם. מאפ"י היא אימון מאוד דוגמטי, אגרסיבי ו-one-size-fits-all, המעודד את חניכיו "לא לבלום", דהיינו להמשיך ולקדם עניינים עם הבחורה כמה שמתאפשר. חשיבות רבה מוקדשת ללהגיע לסקס, שהרי רק אחריו הבחורה הופכת כנה:

איך שגמרנו אני מוצא את עצמי שוכב על הגב, והיא שוכבת על הצד, פונה אליי עם שפת גוף פתוחה לחלוטין, ומסתכלת עליי כאילו אני המשיח... נזכרתי באמירה שעכשיו זה הזמן היחיד, אבל היחיד, שהבחורה אשכרה תהיה נורמלית, והחלטתי למשב אותה: 

שאלתי אותה מה הקטע עם כל התירוצים שהיא נתנה לי - בשביל מה זה טוב?? 

ואז היא אמרה משפט שלא ציפיתי שתגיד בכזו ישירות: "עזוב, זה סתם קטע שלי".......  

(מתוך הפורום של מאפ"י -- "עקביות או לא להיות")

התפיסה הרווחת במאפ"י היא שאישה היא אלמנט בלתי-צפוי במשוואה של הפיתוי, ואם תתן לה חופש בחירה, לך תדע, אולי לא תאהב לשמוע את מה שהיא בחרה. אם כן, הפתרון של מאפ"י הוא לרסן את האישה, לרוב באמצעות כלים פסיכולוגיים הלקוחים מעולם השיווק, והרעיון של נשק בלתי-קונבנציונלי שיכול לאלף את הסוררת נשמע מאוד מפתה לגברים אנליטיים בשנות ה-20 לחייהם. יחד עם שעות לימוד ארוכות, תרגילים מביכים ולחץ חברתי ("אל תהיה מאונן"), ההבדל בין קורס של מאפ"י לכתות העצמה עצמית סטייל-לנדמרק מתחיל להתטשטש...

מאפ"י בנוי במודל של אירגון המנהל סדנאות העצמה עצמית, אירגון שמטרתו לדפוק קופה בשוק תחרותי ורווי, שוק של מוכרי מנטרות והרגשה טובה. ככה זה, כשיש לך יומיים להרים 20 גברים על הרגליים, אתה לא יכול להרשות לעצמך להתייחס אליהם אישית. במקום זה אתה מצפה מהם להתיישר לפי איזה אידיאל גבריות. הקורס מנחיל להם כלים כדי "לראות תוצאות", להגיע לסקס. אמנם אלו לא בהכרח התוצאות שלשמם הם באו לקורס מלכתחילה, אבל הם כבר מזמן שכחו לשם מה באו.

עם זאת, רוב הבחורים במאפ"י בכלל לא אנסים עם תעודות. ב-2007 פגשתי כמה מהם לאימוני שטח, או כפי שנקרא בעגה המקצועית sarge. אפילו הלכנו לקניון עזריאלי הידוע לשמצה, אותו קניון בו בנות ישראל חוו לראשונה את התופעה של "החניכים המציקנים". זה היה עוד בתקופה בה המאבטחים לא למדו לזהות את חניכי מאפ"י מקילומטר ולגרש אותם בבושת פנים. הרבה נזק לא עשינו שם; לא ביצענו משימות מפגע ציבורי כמו "תגרום לבחורה לסטור לך". היינו סך הכל כמה חבר'ה צעירים וקצת מבולבלים מנסים להשתחרר מעכבות, נותנים אחד לשני תמיכה מוראלית בנושא שפאדיחה בכלל להודות שאתה מתקשה בו. אני חושב שזאת נקודה חשובה: הרבה צעירים במאפ"י מרגישים שרק עם חברי פורום אחרים הם באמת יכולים "לדבר על זה". רבים מהם גם יגידו שהחברים והמשפחה לא יבינו אותם, כלומר לא יסכימו עם הדעות המהפכניות של מאפ"י (כאן ההתנהגות שלהם מתחילה יותר ויותר להזכיר חברי כת). יש לזכור שיש אנשים טובים וחכמים שעברו את הפורום של לנדמרק, הקורס של מאפ"י ואני בטוח שיש גם כמה סיינטולוגים טובים בעולם. יהיה זה עוול ללעוג לחניכי מאפ"י או אפילו לבטל בהינף יד את מה שהם למדו על יחסי המינים.

אני צופה בשבועות הקרובים עוד אשמע בבלוגוספרה דיבורים על "האונס", ואם תשאלו אותי, האונס מתפקד כאן בתור פשע שכולנו יכולים להסכים עליו. לא מהיום אנשים שונאים את מאפ"י. שונאים אותם מאז שהם שלחו את החניכים שלהם, פעם אחר פעם, לאותם מקומות להתחיל עם בחורות באותן דרכים מציקות. שונאים אותם מאז שהם פרסמו מאמרים מרתיחים המדריכים כיצד לבצע מניפולציה על בחורות. שונאים אותם כי מצליח להם.

- - -

ומה לגביי? הרי זה הבלוג שלי, לא תחקיר במקומון של לוד. אני לא מרגיש שעברתי שינוי בעקבות ההכרות עם עולם הפיק-אפ. כמו שלהופיע בטלוויזיה בפריים-טיים לא הוציא ממני את הבחור שנהיה נבוך כשבחורה מחייכת אליו, כך גם הפיק-אפ עבר לי מעל הראש.

כלומר, לא ממש מעל הראש: קראתי, הפנמתי חלק מהדברים. היו דברים שעשו יותר נזק מתועלת. למשל, אני מופנם ומתקשה לחלק מחמאות, אז לקרוא מאמרים על איך שצריך להיות קריר כלפי בחורה או לא להתחיל איתה במחמאות לא הועיל לי. מה שהועיל לי היה להכיר אנשים שנמצאו באותו מקום בחיים כמוני, ולראות עוד אנשים מתמודדים עם אותם הקשיים.

בפורום של מאפ"י העדפתי לתקשר עם אנשים יציבים יותר, שלא נוטים לאמץ את המנטרות של מאפ"י, ושלא סביר שישכחו את המשמעות של "לא". לאחר מכן איבדתי קשר עם התחום, ואני לא אמעיט בחשיבותה של קבוצת תמיכה, אבל בסוף כל אחד צריך לסדר את חיי האהבה שלו בעצמו, לפי העדפותיו וסטיותיו. עם הגיל אני מוצא בעצמי יותר רוגע, ביטחון עצמי ויציבות, ואם יש משהו שבאמת גורם בי לשינוי, זאת ההתבגרות הזאת.

- - -

ולסיום, אבקש מכם הקוראים להגיב -- מי משקר יותר, בנים או בנות?

סיכום 2009: מה תזכור, מה?

הרעיון מרגיש נדוש ,אבל אחרי שאתה נובר בזכרונות ושורות סטטוס, אתה מגלה הרבה רגעים ששווה להיזכר בהם שוב. אז הנה הרשימה שלי, יותר בשבילי מאשר בשבילכם.

המשטרה

הדוד סטיופה של סרגיי מיכאלקוב, הנייס גאי שמסיים ראשון.

עדכון טלוויזיה: צפיתי בתוכנית הדוקו של ערוץ 10, "הסמויים". בהתחלה כי קיבלתי את הפרק הראשון ב-DVD מהחבר'ה של הערוץ, אבל בהמשך כי זה אשכרה מעניין (עד שסוף סוף מקבלים הפקות מקור ולא ריאליטי דלוח) - וזה עשה לי חשק לכתוב על שוטרים.

ג.יפית ניצלה אותי

זה התחיל בשיחת טלפון באמצע היום: כך וכך, עורכים אירוע התנדבותי בבית חולים לילדים, מגייסים ידוענים כדי לשמח ילדים חולים, מצווה גדולה, תבוא תבוא. התמהמתי קצת, כי אני לא מחשיב את עצמי לידוע־במיוחד בימים אלה, אך לבסוף האהבה שלי לחוויות משונות גברה על המבוכה – "לאן מגיעים?", שאלתי. "בית חולים שניידר, פתח תקווה". יופי, חשבתי, קרוב לעבודה, ואישרתי הגעתי. יחד איתי התנדב גם הידוען עֹז תלם, הידוע ביכולתו ללקק את המרפק.ֿ

הבלוגרים של נאור [2]

ביום רביעי החבר'ה מערוץ 10 ערכו לבלוגרים פגישה אינטימית עם נאור ציון. בפגישה ראינו את הפרק הראשון של העונה, שהיה כצפוי מצחיק. נאור היה מרוצה מכך שצחקנו במקומות הנכונים, בהתאם לצחוקים המוקלטים (מה שנקרא canned laughter). הוא סיפר שכאשר יש "צחוקים", הרבה יותר כיף לו לראות את הסדרה שוב ושוב בשלב העריכה (כשמוצאים את ה"באגים", כדבריו), ושבעצם הוא עושה את זה בשבילנו, כשנצפה בשידורים חוזרים. אם כך, נאחל לו הרבה שידורים חוזרים.

על מה שנאמר בפגישה היו מספיק פוסטים, אז רק אשים פה את הפרומו המגניב שעשו לעונה הזאת, שהוא בכלל לא רעיון של נאור אלא של מחלקת הפרומואים של ערוץ 10:

[אגב, נאור, בתור איש טלוויזיה ששואף להפוך מסטנדאפיסט ערסים לכותב ובמאי, לא הפגין מי-יודע-מה בקיאות בתחום ה"מי זה קוונטין 'פאקינג' טרנטינו". כשאחד הבלוגרים התחיל לדבר איתו על MST3K, הוא הסתכל עליו כאילו הוא נפל מהירח. באותו הזמן, נאור התברר בתור צופה אדוק של "הפמלייה", שהיא טראש אמריקאי נחות. Not cool.]

הבלוגרים של נאור

אני ועידו: שמור לבלוגרים
(צילום: מאיה שובל)

בכלל לא הרגשתי כשזה קרה, אבל מסתבר שעברתי סופית מצד הסֶלֶבים (סֶלֶגים, אם תרצו) לצד הבלוגרים - כן, אלה שאומנם לא מוזמנים לאכול שרימפס וללגום שמפנייה, אבל יכולים לחרוץ גורלם של סלבים. טוב, אעלק לחרוץ גורלות, אבל אני לא יכול שלא להיזכר על הפרק ההוא ב"פמלייה" (Entourage) בו בלוגר ממושקף ומתוסכל מינית איים לקטול בביקורת בכורה של סרט הוליוודי גדול. ביום שישי הוזמנתי כאחד הבלוגרים לאירוע של ערוץ 10: בכורה של תוכנית דגל, סוגה עילית, התשובה הישראלית לסיינפלד, "החברים של נאור". הגעתי ב-5 דקות של איחור אופנתי, אבל אז כמובן גיליתי שההקרנה עצמה תחל רק בעוד שעה. את אותה שעה ביליתי בלהסתובב עם חבריי הבלוגרים, מאיה, עידו, אהוד ועדית, חלקם הכרתי עוד כשישבו בכיסאות הצופים של היפה והחנון. חוץ מזה, אכלתי גם הרבה עוגת פסיפלורה.

כל הזמן הזה, עידו ואחיו הסתובבו בלובי הסינמטק וחיפשו מפורסמים בשביל פרויקט ה"סלב ברקע" שלהם. אני מצאתי בשבילם את יובל המבובלבל, אבל חלק גדול ממי שהם מצאו, בכלל לא הכרתי.

אהוד קינן, inconspicuous.
(צילום: עידו קינן, חדר 404, cc-by-sa)

יובל סמו, Leisure Suit Larry
(צילום: מאיה שובל)

כמו שאמרתי, אני ממש גרוע בלזהות אנשי טלוויזיה (סינדרום ה"פאדיחות לשאול אותו מי הוא, אני אמור להכיר אותו") וקשה לי לדעת מי סלב ומי סתם במאי, אבל אחד מהם לא השאיר ספק: ברנש נמוך, בחליפה אפורה, מתחתיה חולצה שחורה פתוחה במקצת, עונד משקפי שמש גדולות ולפניו ארשת שביעות רצון עצמית. נראה שהדמות של יובל סמו ב"חברים של נאור", הטייס היהיר, לא רחוקה ממי שהוא באמת.

את ההקרנה פתחה ליאת פלדמן, מנהלת התוכניות של ערוץ 10, בנאום של "דווקא בימים כאלה מצווה לשמוח", כשהיא מתכוונת לגורלו הלוט בערפל של ערוץ 10. אחר כך גם הוסיפה "ותודה שבאתם ביום גשום זה". הקדמה מלבבת.

[עכשיו, אני לא מי-יודע-מה צופה בטלוויזיה, אבל יהיה לי חבל אם מבחר הערוצים המסחריים יצטמצם לאחד. אני מבין שהשוק מכוון לכך ואני יודע שהבעיה גם בי (כי אני לא קונה מספיק יוגורט ואבקת כביסה), אבל אולי בכל זאת אפשר להשאיר שני ערוצים? בבקשה, תודה.]

למזלי הסדרה עצמה לא המשיכה באווירת יום השואה, אפילו להיפך. לא, לא נאצית, מצחיקה. האמת שכששמעתי את השם נאור ציון, חששתי מאיזה סטנדאפיסט ערס שמתמחה בלהצחיק ערסים אחרים עם "מכירים את זה שיש לך חברה עם ציצים גדולים...", אבל ממש הופתעתי לטובה. זה אפילו לא לא-מצחיק כמו שארץ נהדרת זה לא-מצחיק. זה ההיפך מלא-מצחיק, זה מצחיק, וזה המון להגיד על משהו שיוצא מהערוצים המסחריים. אגב, הפרק שהוקרן היה פרק כפול שצולם בסגנון מערבון ספגטי, וממנו למדתי בעיקר שבגיל 35 כל הגברים בארץ, אבל כולם, לוקחים ויאגרה. תחזית עגומה?

אחרי ההקרנה, נאור יצא לבמה, הודה לאמא ולאבא ולעוד חמישים חברי צוות, וסיפר קצת על העשייה של הפרק. נאור הצטייר כאיש מקצוע פרפקציוניסט, כשהוא סיפר שבזמנו החופשי הלך לצלם סצנות של tumbleweed עף ברחובות תל אביב, להשלים את אווירת המערבון. גורם לי לכבד את הברנש. חוץ מזה, הוא אמר שהוא ממש אוהב פידבק, אז הלכתי אחר כך להגיד לו שהיה אחלה. הוא חייך.

אגב, בעקבות כל עוגות הפסיפלורה שאכלתי שם, ואכלתי הרבה, עלתה בראשי השאלה: איך ההומלסים לא מחזיקים איזה בלוג, או אפילו טוויטר, של מקומות שמחלקים אוכל חינם? אירועי תקשורת, כנסים של מיקרוסופט, הגיע הזמן שמישהו יעשה איתם משהו שימושי.