יום שבת, 13 ביוני 2009

המשטרה

הדוד סטיופה של סרגיי מיכאלקוב, הנייס גאי שמסיים ראשון.
עדכון טלוויזיה: צפיתי בתוכנית הדוקו של ערוץ 10, "הסמויים". בהתחלה כי קיבלתי את הפרק הראשון ב-DVD מהחבר'ה של הערוץ, אבל בהמשך כי זה אשכרה מעניין (עד שסוף סוף מקבלים הפקות מקור ולא ריאליטי דלוח) - וזה עשה לי חשק לכתוב על שוטרים.

מעולם לא הבנתי מה יש לאנשים נגד המשטרה. בן להורים אקדמאיים, כל חבריי חנונים, לא הסכמתי להאמין למה ששמעתי מכל עבר, על כמה שהמשטרה מושחתת וחסרת תועלת. העדפתי לחשוב שמי שיוצא נגדה, אלה פשוט העבריינים - אנשים שחושבים שזו זכותו הטבעית של העם היהודי להביא מכות לערבים או סתם לשרוף צמיגים באמצע כביש מהיר. זה כמו טוקבקיסטים ב-Ynet שאתה כבר יודע מה הם יגידו, ורק שמח שהם לעולם לא ינהלו מדינה (או כל דבר יותר גדול מפיצוציה, לצורך העניין).

רובכם וודאי גדלתם על השוטר מבוורלי הילס, על נשק קטלני ועל רובוקופ, ואילו אני גדלתי על סיפורי דִיאַדִיאַ (הדוד) סְטיוֹפַה, הגיבור החסון מספרי הילדים הסובייטיים. סטיופה (סטפן סטפנוב בתעודת לידה) היה גם קצין בחיל הים, גם קוסמונאוט, ואיך אפשר שלא, גם מיליציונר -- כך כונה שוטר בברית המועצות. הוא היה סופרמן, גיבור-על במדינה שבה ה-'על' נוכס על-ידי המדינה, וכך בניגוד לסופרמן האמריקאי האינדיבידואליסט, סטיופה לא טס אלא בחללית סובייטית, ומדיו - מדי צבא או משטרה סובייטיים. למעשה, התכונה היחידה שבה יכל סטיופה להתנחם בכך שהיא לגמרי שלו הייתה קומתו התמירה שאיפשרה לו, כך סופר, להחליף נורה ברמזור בהושטת יד קלה.

סטיופה איכשהו תמיד היה במקום הנכון בזמן הנכון, אימת הפושטקים וחברם הטוב ביותר של הילדים. אבל גם מצידה השני של חומת הברזל הדימוי של השוטר היה חיובי להפליא: שוטרים וגנבים, רובוקופ, חוש-חש הבלש. רק תארו לכם מה מרה האכזבה של ילד כשהוא מגלה איך נראה בלש אמיתי במשטרת ישראל!

לי לקח קצת יותר שנים לגלות איך נראה בלש אמיתי -- עד גיל 23, למעשה. יום אחד הלכתי לי בצהריי היום ברחוב הרצל בחיפה (רחוב שהוא קצת כמו אלנבי התל אביבי עם באסטות של אגריפס הירושלמי). קניתי זוג כפכפים באיזו חנות, ובעודי יוצא מהחנות המוכר קרא לעברי -"עצור, ראיתי אותך מושך לי שטר של 20 מהקופה!". "אין מצב", אמרתי, "אבל אם אתה רוצה, נקרא למשטרה, ושהם יבדקו" - הוספתי בתמימותי. הרמתי טלפון, הזמנתי ניידת, אבל איזה ניידת ואיזה נעליים? תוך דקה התקבצו סביבי חבריו מהבאסטות הסמוכות, מישהו שלח יד ... ומצאתי את עצמי חוטף מכות מחבורה של ערסים מוכרי כפכפכים ופלאפונים גנובים.

תחנת המשטרה הוירטואלית: יכולתם להיות יותר נדושים?
הניידת הגיעה מאוחר מדי, ומה עשו השוטרים שזה אתה ראו חנון צנום וחבול לאחר שחטף מכות באמצע רחוב הומה אדם? חיפשו לי בכיסים, כמובן. אחר כך השתדלו להניע אותי מלהגיש תלונה נגד הערסים, לאמור זכותך להגיש תלונה אבל זכותם גם לטעון שגנבת 20 שקלים מהקופה, אז אולי תוותר? לא ויתרתי, ואפילו שהאמון שלי במשטרה כבר התערער, הלכתי למחרת היום לתחנה כאחרון הפרידמנים. החוקר הקשיב לסיפורי בשאננות, תוך שהוא מתקתק על המקלדת, לפי הנוהל הבירוקרטי. רק אז התחלתי להבין שאחוז ניכר ממה שהמשטרה עושה - זאת ניירת. "זה הנשק הכי חשוב שלנו", הסביר לי אחד השוטרים. אחר כך הושטתי לחוקר צילומים של המעורבים שצילמתי באותו בוקר. הוא דפדף בהם, ולפתע התעקב על צילום אחד, לקח אותו ויצא מהחדר. כשחזר, הודיע לי - "תראה, אני צריך להגיד לך... אחד מהם שוטר".

אחי, השתדרגת מאז שהיינו יחד בסיור! - מגדל המפרש ובו משרדי מח"ש (צילום אלמוג)
הבחור הצעיר בצילום היה, כמסתבר, שוטר לשעבר - או יותר נכון - שוטר בתהליכי פרישה. את הימים האחרונים לשירותו הוא ניצל ביעילות בעבודתו החדשה - מוכר בבאסטה. כשיש שוטר מעורב בתיק, המשטרה מנועה מלטפל בו, מחשש לניגוד אינטרסים; התיק הועבר למח"ש (המחלקה לחקירת שוטרים). כעבור כמה ימים, זומנתי למשרדי מח"ש במגדל המפרש בחיפה. אותו סיפור, רק הפעם עם שוטר שמנמן שכבר מזמן לא רדף אחרי נרקומנים. בסוף הפגישה נאמר לי שיחקרו את העניין.

שנה שלמה לא שמעתי מהם כלום. כעבור שנה הגיע אלי מכתב, שבישר לי שהמעורבים נמצאו חפים מאשמה, ושהמשטרה מאחלת לי בהצלחה בהמשך תפקידי בתור אזרח פראייר.

אחרי שנה, למי יש כוח לחזור לאותו סרט ישן? הסימנים הכחולים נעלמו מזמן, גם תחושת העלבון. אפילו הפנטזיה להצית לערס את החנות באישון ליל כבר הרבה פחות קוסמת. נשאר רק הרושם העמוק של אפסות המשטרה. התפכחתי מחלום הילדות על השוטר הגיבור סטיופה סטפנוב. כל מה שיש למשטרה להציע לי זאת בירוקרטיה, בירוקרטיה ועוד בירוקרטיה, חותמת גומי כשאצטרך להביא לביטוח מסמך על גניבה או שוד. אה, ודו"חות תנועה.

ובחזרה להיום:

מקסים, מפעיל הסמויים ואדם כריזמטי במיוחד, מדגים מניירות של עבריין צעצוע.
עד היום שודרו שלושה פרקים של "הסמויים" (אפשר לראות ב-VOD). הפרק הרביעי, שעוסק במשפחות הפשע, נגנז אחרי שהמשטרה קיבלה רגליים קרות. לאורך כל הסדרה, לא יכלתי שלא לחוש בדיסוננס בין השוטרים המתוחכמים שמוצגים בה והשוטרים שאני הכרתי. בסדרה הם סוכני בילוש מאומנים-היטב המושתלים בערמומיות בלב שכונות הסמים. בתחנת המשטרה הקרובה לביתך הם אנשים אלימים, גסים ועצלנים, שהמחשבה והתחכום מהם והלאה (אלא כשמדובר בדברים שמשרתים את עצלנותם). אולי דווקא בגלל זה שיעשע אותי לראות את המשטרה מתפתלת, מתאמצת לשפר את התדמית שלה. ניסיונות המשטרה להציג את עצמה בתור גוף רציני נראים נלעגים כשאתה יודע שזה בעצם אותו גוף פתטי, כשאתה רואה אותם מדברים על שליחות אבל רואה למול עיניך מג"בניקים טיפוסיים שהחליפו מחאקי לכחול.

אבל יודעים מה הכי חשוב? נכון שרוב הזמן צפיתי בתוכנית הזאת מנקודת מבט אנטרופולוגית וצינית, אבל לפעמים... לפעמים הצלחתי לשכוח לרגע, ולדמיין שאותו שוטר גיבור שמגן עלינו עוד קיים.

8 תגובות:

  1. פוסט מצוין. מאד נהנתי לקרוא, למרות שאני בטוחה שלא נהנת לעבור את החוויה.

    כבת של שוטר אני יודעת שיש סוגים שונים של שוטרים. אבי, כיום בפנסיה, היה חבלן ולאחר מכן חוקר מז"פ, ותמיד היה אומר שהוא מתבייש בשוטרים "הרגילים" במדים שעושים שם רע למשטרה.

    השבמחק
  2. אוי ואבוי. חוץ מזה שראיתי אותך לא הרבה אחרי וסיפרת את ההתחלה, לא ידעתי מה קרה עם זה עד היום. די שכחתי מזה, כי קל להדחיק דברים רעים שקרו לאנשים שאכפת לך מהם.

    אבל עכשיו שאני שומעת איך זה נגמר, כל פיסה בי שעוד האמינה בצדק מתקוממת. לא שחשבתי לרגע שהמשטרה שומרת עלי, אבל זה עדיין דבר מסריח לגלות. וחוצמזה, יש אנשים בעולם שמגיע להם סוף טוב.

    השבמחק
  3. התגובה הוסרה על ידי המשתמש שכתב אותה.

    השבמחק
  4. אני ממש מצטערת לשמוע על החוויה הכואבת.
    אבל יש עוד המון דברים שקורים במדינה שהמשטרה מעדיפה להתעלם מהם!
    כך למשל דוגמא אישית שלי - איזה הרגשה יותר גרועה יש מחבורה של ערבים או של עבריינים מסוימים שמרשים לעצמם להיכנס אליך הביתה פעם אחת בערב ושנה לאחר מכן בפאקינג 11 בבוקר ולגנוב דברים שיקרי ערך ויקרים יותר לליבך?
    המשטרה לא עשתה איתם שום דבר ולא הוחזר אלינו שום דבר!
    דברים יקרים שהסבא המקסים שלי עמל ועשה בעבודת יד תכשיטים שלעולם לא אזכה לענוד אותם וגם לא אמא שלי.
    יותר מעניין את המשטרה ברחוב שלי זה ריבים על חנייה כי כשמזעיקים אותם כשיש צעקות בחוץ הם טסים לרחוב שלי.
    ופתאום יש מקרים יותר חמורים מעבירות רכוש.. מעניין!!!!!

    השבמחק
  5. טוב לפחות עכשיו אנחנו מבינים למה אנשים לא מסמפטים את המשטרה...

    היא המשטרה היא גוף שתפקידו לחלק לנו דו"חות ובכך למלא את קופת המדינה ותו לא. בטח שלא להגן עלינו מפני נבלים שגונבים,מכים, רוצחים וכד'.

    (אלא אם כן אתה דודו טופז... איליה לא אמרת שאתה עדיין סלבריטי? אני במקומך הייתי נזהר לפני שאני דוחף למישהו סטירה :) )

    השבמחק
  6. איתי חוד חנית חזן17 באוגוסט 2009 בשעה 13:37

    פעם הבאה תוציא קול קורא בזמן אמת, וחברייך החנונים והייטקיסטים יפעילו את גרזן המלחמה המודרנית, ויקראו לעו"ד פלילי. הידוע גם בשמו "ממשק אזרחי לכוחות השיטור".
    אתה מבין, כשיש מיליציה חמושה של המדינה, המנסה לשמר מונופול על הנשק ועל יכולות גביית המיסים שלה, כשאתה מנסה לתקשר עם המאפייה השלטת, כדאי שתעבור קודם אצל איזה קונסוליירי.

    השבמחק
  7. למען האמת, אני לא יודע איזה משמעות תהיה לאנשים כאן לשמוע על היחס של המשטרה מהצד של *העבריין*... אבל בכל מקרה -
    פעם נתפתסתי על עבירת רכוש קלה. הייתי צעיר יותר והובאתי לתחנת המשטרה. שם חוויתי השפלות מגוונות. הורבליות שבהן היו קלות, אבל מעשה משפיל מינית אחד שהוכרחתי לבצע (לא בא לי לפרט כרגע) היה באמת מגעיל ומבזה.
    מה שהייתי רוצה לומר זה שגם לחשודים ועצורים יש זכויות. והזכויות האלו, משתינים עליהן במשטרה. ואין שום דרך לבוא נגד שוטרים. הם מכסתחים באופן מושלם.
    מאז כבר יצא לי לראות שוטרים ערסים מתעלעלים באזרחים. ומתעללים בעצורים (אנשי השב'ס, שהם זהים במנטליות שלהם לשוטרים, מכפכפים ולועגים לאסירים בבית משפט)...
    כן, שוטרים הם קבוצה מאוסה.

    השבמחק
  8. איצחייק אליהו1 בינואר 2010 בשעה 1:21

    שוטרים על סוגיהם השונים הם בד"כ תואמי עסקני ש"ס ומצביעיה הטיפוסיים, בד"כ בלי הכיפה.

    שוטרי ישראל הטיפוסיים, למעט יחידות עילית אמיתיות כגון יחידות לפשיעה כלכלית , מתפקדים על תקן אותם שחורים ששימשו לדיכוי השחורים בתקופת האפרטהייד בדרא"פ.

    הכל מכוון מלמעלה ואינו יד המקרה: כמה עשרות אלפי פיונים הנשלטים בידי כמה מאות היושבים למעלה.

    השבמחק