התנדבתי לקהילה

כבר מאז פברואר השנה אני לא עובד. מי מכם שיודע למה, מתבקש למלא פיו מים.

החופש הגדול שלי, שהתחיל בתרועה רמה עם חופשת סקי יאפית באוסטריה, המשיך בשיגרה טיפוסית ובלתי־מוסרית בעליל של בטלן דקדנטי. השיגרה כללה לישון לתוך הצהריים למרות צפצופי הציפורים והטלפונים, לברך את השכנה ב"בוקר טוב" ב־16:00, לקרוא את כל הבלוגים ב־Google Reader שלי, להתקשקש במסנג׳ר שעות - ולקראת ערב לפגוש חברים שקרעו את התחת.

בריא לי:
כמעט לוגו Web 2.0.‏‏

ודאי שמתם לב לנימה השיפוטית הפיסקה הנ״ל. לכן, כשבוקר אחר התקשר אלי דורון פולצ׳ק וסיפר שאירגון הבריאות שלו זקוק לאתר, הבנתי שיש לי פה הזדמנות פז לכפר על חטאיי. את דורון, בחור פעלתן בשנות ה־30 לחייו, אני מכיר מההפסקה הפעילה, פעילות ספק־ספורטיבית ספק־חנונית של תל אביבים. דורון מקדיש את כל חייו לנושא בריאות הציבור, נושא שנשמע לציבור עצמו כמו הפרחת שממת הנגב במקרה הטוב (וכמו חקר זברות אפריקאיות במקרה הרע), מה שגורם לדורון להצטייר כאידאליסט תמים. עם זאת, קשה לעמוד מול האמביציות והפעלתנות שלו - ולא לעשות דבר. אם כן, התגייסתי למשימה. דיברנו על שבוע-שבועיים של עבודה. היום, לאחר כחודש וחצי, אתם מוזמנים לאתר החדש של בריא לי, האירגון לאורח חיים פעיל ובריא בישראל. לא אתפלא אם תשתעממו מהתוכן, ואם אינכם תורמים נדיבים, זה גם לא כל־כך חשוב (בשלב זה). על העיצוב אמונה דנה פיקל, שעשתה פריסה קלילה ולחלוטין חסרת יומרות, אבל משדרת עסקים. את המרת הגרפיקה לאינטרנט ביצעתי בעזרת הרבה פוטושופ (כבר הספקתי לשכוח עד כמה התוכנה הזאת יצירת מופת) ויכולות נינג׳ה ב־CSS. בכלל, הפרויקט הזה החזיר אותי לימי ה־web העליזים, ואם חשבתי שהעולם ב-2008 הוא מקום טוב יותר, מצעד האיוולת של Firefox,‏ IE ו־Safari הזכיר לי מהר מאוד עם מה יש לי עסק.

אגב, החופש הגדול שלי קרב לסיומו. הדוקטור מחפש עבודה חדשה (והפעם עדיף לא כמטאטא מדרכות).

דאגתי לכדור הארץ

לפני כמה ימים, בעודי בולס שווארמה ומחכה לקו 247 שייקח אותי מהרצליה (ומקווה בסתר שהוא ימאן להגיע עד שאסיים את הלאפה), נתפסו עיני בברנש מרופט שחיטט בפח האשפה. הוא הוציא בקבוקים ופחיות בידיים חשופות, כמו אחד שעשה את זה כל-כך הרבה עד שהדחיק כל תחושת גועל. כמו שאני אוכל רגל קרושה, כך הוא נבר בפח הזה, עושה עבודה יסודית.

תוך שאני מביט בו, חשבתי - איזה יופי שהתגבש מצב כזה, שבו מלאכת המיחזור בארץ מתפקדת תודות למניעים אנוכיים של כל המעורבים. הכניסו לנו מס מיחזור בדלת האחורית — דמי הפיקדון. אי-אפשר להתרעם על ה"מס" הזה כי הוא נגבה על עצלנות, ובכל זאת, רוב מעמד הביניים בוחר להיות עצלן ולסבסד את הקבצנים שעושים את עבודת מיון הזבל.

האפשרות הזאת לפדות עצלנות בכסף היא יוצאת דופן בישראל. לרוב אתה מגלה את ההיפך הגמור. לא משנה כמה תשלם למובילי הדירה שלך, הם עדיין יעשו עבודה מגושמת וישברו בדרך את הואזה של הדודה. גם אם אתה מוכן לשלם כסף לשירותי מתווך, זה לא יקל עליך למצוא דירה בתל אביב. כמה שתשפוך כסף על הבעיה, זה לא יטביע אותה, רק יעביר את המישור מהתמודדות עם הבעיה להתמודדות עם נותן-שירות גרוע.

אבל רגע, על מה באתי לדבר?
אה, כן - יש בישראל תעשיית מיחזור מתפקדת! בכלל, טוב לדעת שיש דברים שנעשים בסדר — או, שומו שמיים, טוב יותר מבמדינות אחרות. אנשים שחוזרים מחו״ל נוטים להביא איתם סיפורים: על איך שתושבי טוקיו סוחבים את הזבל שלהם בתיקים כי אין פחי אשפה ברחובות, ועל איך שהיחס שאתה מקבל מפקידי ממשל פשוטים בארה״ב משול ליחס שמקבל גאידמק מהבנקאי שלו. אלה סיפורים שסופם תמיד במוסר ההשכל: שם מערב מודרני, ופה בלאגן לבנטיני. ישראל מצטיירת בהם כמקום בו שום דבר לא נעשה כמו שצריך. בגלל זה, נעים לי למצוא דוגמאות נגדיות כאלה, גם אם הן מתקיימות בזכות רתימת אינטרס אנוכי לטובת הכלל.

(לשם ההגינות, יש לציין גם תענוג קצת נחות במעלה, והוא לשמוע על מדינות מודרניות שדפוקות כמונו. לדוגמא, כמו שאצלנו במשך שנים הייתה רק בזק, כך לבריטים הייתה רק British Telecom, ולכולנו האינטרנט זחל.)

הלאפה נמשכה עוד ועוד, ובינתיים פספסתי את האוטובוס שלי. אירועי "מרוסיה באהבה" יתחילו בלעדיי.

השתכרתי ועסקתי באנתרופולוגיה

מה עשיתם אז כשהשתכרתם לראשונה, בגיל 15? אם אתם זוכרים, תספרו לי, כי אני ישבתי באותו זמן בחדר שלי, תחת אור מנורת 40 ווט, והתכתבתי עם חנונים (ולפעמים גם חנוניות).

יום שישי, לפני כמה שבועות. התקשרו אלי כמה חברים וחברות, שואלים אם אפשר לבוא אלי. ואז התקשרו עוד כמה. ועוד כמה. כמו שאומרים - אם החנון לא יצא ביום שישי, יום שישי ייצא אל החנון. איכשהו מצאתי את עצמי עם 10 אנשים בסלון שלי. האנשים הביאו יין, האנשים רצו בידור.

זה התחיל במשחק חברה תמים, Never, אשר לווה במשימות למפסידים. במשחקים מסוג זה, המפסיד צריך לבצע משימה מבישה. אחד הבנים נדרש ללבוש את התחתונים מעל המכנסיים. המפסיד הבא כבר נדרש לעשות אותו דבר עם התחתונים של חברה שלו. הרף עלה. נגמר היין, והם הביאו עוד. שתי בנות שהפסידו נדרשו לבצע את משימת החפצים (props) מתוך "של מי השורה הזאת בכלל?". כמובן שהן לא יכלו להתאפק וגלשו לשימושים הכי פאליים של החפצים התמימים שהן קיבלו. אבל היי, זה לא שונה בהרבה ממה שרובכם עשיתם בגיל 15, לא?

הבשר האמיתי החל ברגע שהיה אצל האנשים כל־כך מעט דם באלכוהול שהם ויתרו על כללי המשחק ופשוט ניצלו את הבמה כדי לספר כל אשר על לבבם. במיוחד על לבבן. במיוחד כל החוויות המיניות המביכות־יותר שהיו להן.

כפי שהסתבר לי, לנקבות אדם בנות 23 יש הרבה יותר לספר מאשר לנקבות אדם בגיל ההתבגרות. כך, בעוד שאלכוהול בגיל ההתבגרות הוא בעיקר מעודד פציעות, מין מגושם והטפות מוסר מההורים, בשנות העשרים הוא מעודד גם לפתוח את הפה ולספר על כל מה שנעשה בהשפעתו בגיל ההתבגרות.

... ונעשה הרבה! הופעתי לגלות כמה. אבל עוד יותר הופתעתי כמה פתטיים ומגושמים הם חיזוריו של הזכר האנושי. שמעתי מגוון של סיפורים, על דייטים ביזאריים ועל מזמוזים אופורטוניסטיים בחסות מסאז׳. היה שם הכל, החל מנשיקות ראשונות בהן הבחור פראקטית דחף את הלשון לפה שלה, וכלה בגראנד־פינאלה שהתבצע בעוד המכנסיים עדיין עליו. נראה שהאלגוריתם של הזכר האנושי הוא כלהלן:

תנסה את זה ← ייתכן שתצא אידיוט ← תתגבר על זה ← ...וחוזר חלילה

בנושא הזה, ראוי לציין תובנה של ידידה, שאמרה בכנות מקסימה:

"אני מדמיינת גברים כמו סלעים. אתם תתגברו על זה, כי מראש לא כל־כך איכפת לכם. אני יודעת שזה בעצם לא נכון, כי אתם אנושיים ויש לכם רגשות וכל זה, אבל אני לא באמת מאמינה בזה. אני מניחה שאתם נדפקתם."

אישית, אני תמיד נחרדתי מהרעיון שאהיה נושא לשיחת סלון כזאת, אבל באותו ערב התחוור לי שלזכר האנושי אין מנוס מכך, כל עוד הוא פועל לפי האלגוריתם. ידידה אחרת ניגשה לשורש הבעיה:

"למעשה את רוב החיים שלך אתה מבלה ממרחק אנתרופולוגי ומקפיד שלא לצאת אידיוט כדי שלא ירכלו עלייך באיזו שיחת סלון. אבל ככה אתה גם מחמיץ הרבה חוויות שאולי לדעתך הן פתטיות אבל אני חושבת שמי שעובר אותן מרגיש בעיקר שחרור..."

פתאום, הכבוד ב'לא לטעות אף פעם' נראה מפוקפק למדי, בעוד שפאשלות נראו כלא־יותר ממשפט או שניים בשיחת סלון, אצל איזה חנון, שלא מעז אף פעם לטעות.

גידלתי שפם

מכירים את הדברים המפגרים האלה שאנשים עושים בשביל תשומת לב, כמו לחבוש כובע קאובוי למסיבה או לרקוד בטירוף למבטי ההמון המשתאה?

אז זהו, נראה לי שלקחתי את זה לכיוון הלא־נכון:


האירוע המכונן היה מבצע של שק.לי, שהתקיים בסוף שבוע האחרון, בו יצאו חברי שק.לי להחזיר את השפם לאופנה. עיקר המבצע היה להתמקם עם דוכן באמצע שדרות רוטשילד בתל אביב, לספר לעוברים ושבים על יתרונות השפם, ולהציע להם למדוד אחד. מלבד תמונות (ומיילים!) של כמה עלמות־חמד עם שפמים, השפם שלי היה ההישג המרשים היחידי של המבצע הזה.

הסרטתי את האירוע במצלמת וידאו, גם כדי שיהיה מה לפרסם ביוטיוב, וגם כדי ללמוד קצת על צילום ועריכה (מעמדת הצלם, לשם שינוי). זה הניסיון הראשון שלי בצילום והתוצאות בהתאם. עזבו את חוסר ההתייחסות לסוגיות של פוקוס, צבעים ותאורה: מתוך כ־20 דקות של צילום, ישנן 5 דקות שאינן shaky-cam מוחלט. מתוכן, רק 2 דקות כוללות שפמים אמיתיים או כוסיות. למזלי, 2 דקות הן בדיוק הנקודה בה צופה יוטיוב ממוצע מאבד ריכוז. בימים אלו אני עורך את הסרטון במיטב אמצעי הטכנולוגיה (iMovie...), ואתם מוזמנים להציע שיר לפס־קול בנושא שפם.

נ.ב. כן, תגיבו! ידוע שפס־קול (סאונדטרעק) עצבני הופך כל קליפ למגניב!

התברגנתי

בזמן האחרון התחלתי לצפות יותר בסדרות אמריקאית, בתקווה שיהיה לי על מה לדבר עם בחורות. כל יום שעה לפני השינה אני צופה בפרק או שניים של הסידרה התורנית. אחרי שסיימתי סדרות אינטלגנטיות כאלה ואחרות, הבשלתי לדבר האמיתי: לא, לא "סקס והעיר הגדולה", אלא Californication — גרסא גברית צינית וסקסית שלה. את הפרקים הראשונים, שנתנו לי תיאבון להמשך, ראיתי עם חברים. וכך, בזמן שהבנות ראו אינטריגות מטורפות, אני ראיתי יותר ציצי ממה שאראה בכל חיי — עיסקה שווה לשני המינים, ויעידו הדירוגים של הסדרה:

הסדרה מספרת על האנק (דיוויד דוכובני), רווק הולל וסופר ידוע, כאשר מעלילת הסידרה לא ברור איך הוא מוצא פנאי לכתוב בין כל הסקס הזה. אכן, להאנק יש מחסום כתיבה, וגם בחורה חדשה (אחת לפחות) בכל פרק.

הדירה שלו מבולגנת (בצורה מסוגננת שכזאת, כמו שהייתם מצפים מסדרה אמריקאית) והחיים שלו מעורערים. הניסיון היחיד שלו להקים משפחה מתפרק לו בידיים. אין לו עבודה קבועה. בכלל, האנק הוא גבר מקולקל למדי: שוכב עם נשים נשואות, קטינות, מופרעות, מפגין קשיי מחויבות, אימפולסיבי, חוצפן וציני להחריד — ונראה שזה רק מעודד נשים להימשך אליו.

פנטזיה גברית קלאסית, לא? לכאורה, זאת סדרה שנבנתה כדי שהגבר המונוגמי, כשהוא חוזר סחוט מהעבודה, יוכל לראות כוסיות ולשקוע בתוך הפנטזיה הזאת... לדמיין את עצמו לרגע רב-שגל, נוסע ב-convertible וגר בדירה יפיפיה. אז למה אני מוצא את עצמי כל-כך סולד מזה?

פתאום קלטתי - אני טיפוס יציב, שלא רוצה להיות פרויקט לתיקון של אף אחת. אני שומר על בית מסודר ואופי מרובע כי זה מספק אותי. בזמן שאנשים אחרים גרים בחורבות בלב תל אביב, אני משתדל להחזיק דירה מלאה בכל טוּב בהרצליה - וזה חשוב לי. הרצון לשבור חפצים מרוב עצבים זר לי (באחד הפרקים האנק מטיח את הלפטופ שלו בקיר*), ואילו לשבת עד הזריחה בניסיון לפתור בעיה - זה בדיוק אני.

בזמן האחרון יוצא לי להתרועע עם אנשי תל אביב (מרכז ודרומה). האנשים חמים והמרחק להיכרות ראשונית הוא כמרחק הושטת יד, אבל העובדה שביליתם אחלה ערב לא אומרת שתיפגשו שוב. הבית התל אביבי לא צריך להיות מסודר: הוא צריך ספות וסמים. קלילות, חיוביות, חוסר-מחויבות.

יש אנשים שפורחים באווירה התל אביבית. אישית, אחרי שאני טובל בה ליממה, אני צריך לתלות את עצמי לייבוש בהרצליה — לפגוש כמה חברים טובים, לכתוב איזה פוסט, ללטף את החתולה. זה אני: מאוזן ומרובע.

* הלפטופ שהאנק מטיח בקיר הוא, למרבה המזל, של Dell. זה נותן לו את התירוץ ללכת ל־Apple Store בסצנה הבאה. יש גבול לפרסום הסמוי?

עברתי למק

לא, זאת לא סידרה אמריקאית ולא משלמים לי על זה.

המחשב החדש שלי הוא לפטופ מק, מקינטוש. יהיו יתרונותיו אשר יהיו, המקינטוש מוכר בעיקר בתור המחשב היחיד שנותר מחוץ להשפעת המונופול של מיקרוסופט וה־Windows שלה. הוא האלטרנטיבה לכל האנרכיסטים בינינו, וסתם כאלה שלא סיימו את גיל ההתבגרות בהצטיינות יתרה אבל כבר לא גרים במרתף של ההורים (כי אז האלטרנטיבה שלהם הייתה נקראת "לינוקס"). ישנן עוד קהילות של חובבי מקינטוש, כמו הגרפיקאים והיאפים, אבל אצלם מדובר באופנה של ממש. תכל׳ס זה סתם עוד סוג של מחשב, אבל כל חנון יודע שמאחורי הבחירה הצרכנית-לכאורה הזאת (קרי איזה יוגורט לקנות, דנונה או יופלה?) יש השלכות סיוציואקונומיות, פוליטיות ומיניות.

בגדול, אני ממש אוהב את המחשב הזה. אני אוהב את המגע המתכתי שלו, אפילו שלפעמים זולג בו זרם של 12 וולט, שאינו מספיק כדי להרוג אבל מספיק בהחלט כדי לעצבן. אני אוהב את התקע המגנטי שלו, שמתנתק במשיכה קלה (יש לי בבית חתולה משתוללת...). אני אוהב את ה־Terminal שלו — מסך הטקסט שמזכיר לי את הלינוקס האהוב שלי.

האם הוא יקר מדי?
כן, מק זה עדיין יקר יותר בארץ. בארה״ב המחירים דווקא משתווים ליצרנים האחרים.

האם הוא יפה?
הוא סקסי, ובניגוד ל־Thinkpad שהוא ugly-sexy, המק הורס.

זה יותר טוב מ־Windows?
ברור שלא. הדבר הזה נתקע לי אינספור פעמים.

זה טוב לסבתא שלי?
לא. במשך 7 שנים תמימות כפיתי על ההורים שלי שימוש בלינוקס. עכשיו אני מנסה עליהם Windows. ומה אגיד לכם? זה לא המחשב שלא מתאים להורים, זה ההורים שאינם תואמי-מחשב.

איך מסתדרים עם כפתור עכבר אחד בלבד?
כמו שמסתדרים אחרי שכרתו לך את יד שמאל. הרי ממילא את הרוב עושים עם יד ימין, אז זה לא נורא, נכון?

מה הכי קשה בלעבור למק?
לספר להורים שאתה הומו.