יום שלישי, 15 באפריל 2008

עברתי למק

לא, זאת לא סידרה אמריקאית ולא משלמים לי על זה.
המחשב החדש שלי הוא לפטופ מק, מקינטוש. יהיו יתרונותיו אשר יהיו, המקינטוש מוכר בעיקר בתור המחשב היחיד שנותר מחוץ להשפעת המונופול של מיקרוסופט וה־Windows שלה. הוא האלטרנטיבה לכל האנרכיסטים בינינו, וסתם כאלה שלא סיימו את גיל ההתבגרות בהצטיינות יתרה אבל כבר לא גרים במרתף של ההורים (כי אז האלטרנטיבה שלהם הייתה נקראת "לינוקס"). ישנן עוד קהילות של חובבי מקינטוש, כמו הגרפיקאים והיאפים, אבל אצלם מדובר באופנה של ממש. תכל׳ס זה סתם עוד סוג של מחשב, אבל כל חנון יודע שמאחורי הבחירה הצרכנית-לכאורה הזאת (קרי איזה יוגורט לקנות, דנונה או יופלה?) יש השלכות סיוציואקונומיות, פוליטיות ומיניות.

בגדול, אני ממש אוהב את המחשב הזה. אני אוהב את המגע המתכתי שלו, אפילו שלפעמים זולג בו זרם של 12 וולט, שאינו מספיק כדי להרוג אבל מספיק בהחלט כדי לעצבן. אני אוהב את התקע המגנטי שלו, שמתנתק במשיכה קלה (יש לי בבית חתולה משתוללת...). אני אוהב את ה־Terminal שלו — מסך הטקסט שמזכיר לי את הלינוקס האהוב שלי.

האם הוא יקר מדי?
כן, מק זה עדיין יקר יותר בארץ. בארה״ב המחירים דווקא משתווים ליצרנים האחרים.

האם הוא יפה?
הוא סקסי, ובניגוד ל־Thinkpad שהוא ugly-sexy, המק הורס.

זה יותר טוב מ־Windows?
ברור שלא. הדבר הזה נתקע לי אינספור פעמים.

זה טוב לסבתא שלי?
לא. במשך 7 שנים תמימות כפיתי על ההורים שלי שימוש בלינוקס. עכשיו אני מנסה עליהם Windows. ומה אגיד לכם? זה לא המחשב שלא מתאים להורים, זה ההורים שאינם תואמי-מחשב.

איך מסתדרים עם כפתור עכבר אחד בלבד?
כמו שמסתדרים אחרי שכרתו לך את יד שמאל. הרי ממילא את הרוב עושים עם יד ימין, אז זה לא נורא, נכון?

מה הכי קשה בלעבור למק?
לספר להורים שאתה הומו.

תגובה 1: